אחד הדברים הנפלאים בלמידה על הנפש האנושית בכלל ועל הנפש שלי בפרט זה ההבנה שהכול בסדר אצלי.
אנחנו מסתובבים בעולם חסרי מנוחה ביחס לעצמנו עם רצון לשנות ולתקן אותנו כי איך שאנחנו פועלים לא תואם את מה שאמרה לנו הסביבה.

צריך לעשות כל הזמן?!
אחד המסרים החברתיים המרכזיים שאנחנו סופגים בלי שים זה הוא שצריך לעשות דברים כל הזמן.
לקום בבוקר, לצאת לעבודה ולעבוד כל היום (מותרת הפסקה קצרה בצהריים), וכשחוזרים הביתה חשוב לטפל בילדים, להתאמן, לסדר את הבית, להמשיך ללמוד ועוד ועוד.
ככה נוצרה אצלי חוויה פנימית של מתח בכל רגע שאני פשוט רוצה לא לעשות כלום. פשוט לבהות בתקרה, לגלוש באינטרנט סתם או לישון בשעות "הלא נכונות".

אתם צב או ארנב?
באחת השיטות המרתקות שלמדתי ונקראת "הנווט הפנימי להתפתחות אישית" PDN לימדה אותי מייסדת השיטה, פנינה לובלצ'יק אוהנה, שבני האדם מפעילים את האנרגיה שלהם (כלומר נמצאים בתנועה) בשלוש דרכים.
אלו שמשחררים אנרגיה בקצב קבוע. אפשר לקרוא להם ה"צבים" (לא מעידים על איטיות במקרה הזה אלא על קצב קבוע),.
אלו שיש להם אנרגיה מתפרצת ואפשר לקרוא להם ה"ארנבים". הם מזנקים קדימה בעוצמה, עושים פעולות חזקות ומהירות ואז נעצרים ונחים.
והקבוצה השלישית הם אלו שיכולים לנוע בין שני המצבים. קצת צבים וקצת ארנבים.
אני אובחנתי כ"ארנב".

הזדהיתי עם האבחון הזה, וקיבלתי הסבר לצורת העבודה שלי.
הבנתי למה אני מסתער על פרויקטים ואז כשהמשימה נגמרת אני "הולך לישון" איזה חודשיים.
תמיד כעסתי על עצמי על המנוחות הארוכות האלו ותפסתי את עצמי כבן אדם לא עיקבי. מפני שעיקביות בשבילי הייתה לנוע כל הזמן.

המציאות לעומת זאת מראה שאני בהחלט מסוגל להיות עיקבי גם המערכות היחסים שלי וגם בעסק שהקמתי ואני מנהל כבר 22 שנה.
אני פשוט לא נמצא באף אחד מהמקומות האלה באינטנסיביות גבוהה כל הזמן.
או במילים אחרות למדתי שאני עיקבי בצורה לא עיקבית 🙂

לעומת זאת, יצא לי לדבר עם צבים וצבות שהרגישו רע כשהשוו את עצמם לארנבות שסביבם. הם הרגישו שהם איטיים מידי.
אבל כמו שאנחנו יודעים מהמשל על הצב והארנב, לא תמיד מי שרץ מהר מנצח.
(לא שהחיים הם תחרות. בכל מקרה).

אז מה אתם? צב או ארנב? או השילוב שלהם?