ביום שישי האחרון חזרנו מחופשה של שבועיים בתאילנד, והיה כיף גדול.

איזו ארץ נהדרת. במיוחד לחופשות.

יש משהו בתאילנד, שמאפשר באמת להירגע.

הנופים המפעימים של האיים בדרום, שצצים כך סתם באמצע האוקיינוס,

משופעים בצמחייה ירוקה וחיות מכל מיני סוגים.

המחירים הזולים שמאפשרים להתפנק בלי לחשוב יותר מדי על הכסף,

והעם התאילנדי שתמיד מאיר פנים וגורם לך להרגיש כמו מלך.

לראות את עצמי דרך זרים

אני מאוד אוהב לטייל בחו"ל.

בטיול הגדול הראשון שלי לפני 28 שנה, כתבתי ביומן את הדברים הבאים:

"יותר משאני אוהב את הטיול בטבע הפראי, אני אוהב את הטיול בטבע האנושי".

המפגש עם תרבויות אחרות, מאפשר לי לגלות את עצמי ואת התרבות שלי דרך ההבדלים שאני פוגש בדרך שבה אחרים פועלים ומתנהגים.

 למה תרבויות שונות מתנהגות אחרת?

המציאות החברתית שלנו נוצרת על ידי מערכת האמונות שאנחנו מאמינים בהם.

האמונות הללו נהיות שקופות עבורנו כי אנחנו רגילים אליהן.

המפגש עם תרבויות אחרות, חושף פתאום שהדרך שלנו לעשות דברים אינה "הדרך הנכונה". זו פשוט הדרך שלנו.

זה משעשע לגלות למשל שאני אוהב הרבה יותר את האוכל התאילנדי בישראל מאשר האוכל התאילנדי בתאילנד.

אני לא חושב שככה יחשוב התאילנדי הגאה שסיפר לי כמה הוא אוהב את האוכל של העם שלו.

בסופו של דבר, זה עניין של טעם. כמו טעם גם האמונות הן דבר נרכש.

לחיות אמונות שעושות לנו טוב

אפשר לראות את הרוגע שלהם אפילו בריקוד התאילנדי.

ריקוד עם תנועות גוף ורגליים איטיות וחינניות.

אפילו איטי מדי למערביים כמונו שרגילים לקצב מהיר.

אז אני שואל את עצמי איך זה שהתאילנדים כל כך רגועים מחויכים?

האם זה הנוף היפה שהם חיים בתוכו?

לבטח זה לא בזכות הפקקים האין סופיים בבנקוק, ולא בזכות מזג האוויר שכמו שתאילנדי אחד אמר לי יש לו שני מצבים: חם וחם מאוד.

להבנתי, העם התאילנדי מחויב להרמוניה, והמחויבות הזאת אומרת שיש לחייך ולהאיר פנים לאחר.

המחויבות הזאת גם אומרת שזו לא אופציה לתקוף את האחר.

לא בצעקה, לא בכעס, לא בפנים זעופות ולא בטונים זועמים.

חזרה בישראל

חשבתי על כל זה ביום שלישי בבוקר, אחרי שהרמתי את הקול שלי על הבת שלי כאשר היא לא הסכימה איתי בנושא מסוים.

היא נעלבה וסירבה להמשיך את השיחה איתי.

לקח לי 30 שניות עד שקלטתי, שהייתי מרוגז ממשהו שקראתי באינטרנט על המצב בארץ, והוצאתי את זה עליה בעקבות חוסר הסכמה.

התנצלתי בפניה, וביקשתי את סליחתה.

 דברים שאנחנו מרשים לעצמנו

נזכרתי בתאילנדים, כי הבנתי שבניגוד אליהם, אני מרשה לעצמי לאבד את קור הרוח.

אצל התאילנדים זו פשוט לא אופציה.

ואז חשבתי על כל הדברים שאני מרשה לעצמי, ואנחנו מרשים לעצמנו בתרבות שלנו.

זה נכון בעיקר להתנהגות חברתית.

ההתנהלות בכבישים, בתורים, הפוסטים בפייסבוק ועוד.

כל אלו משקפים מערכת אמונות ששמה את "עצמי" במרכז, ולכן "מותר" להתעצבן על אחרים.

הסתכלתי גם בחיי הפרטיים, אלו דברים אני מרשה לעצמי שפוגעים בי באופן אישי או ביקרים לי.

אני מרשה לעצמי לשבת שעות מול המחשב ולעשות מעט ספורט.

אני מרשה לעצמי לאכול הרבה פחמימות.

אני מרשה לעצמי להשקיע מעט בקשר עם אנשים קרובים אלי.

 הרמה הבאה להתפתחות שלי

אז בימים אלו אני לוקח על עצמי לזהות אילו התנהגויות אני מרשה לעצמי, ומה ההיגיון הפנימי שלי (או מערכת האמונות) שמצדיקה התנהגות כזו.

לאחר הזיהוי, אני הולך לקחת התנהגות אחת ולהפסיק את הרשות הזו שאני נותן לעצמי.

התחלתי כבר עם הדוגמה שבה התחלתי.

להפסיק להרשות לעצמי לדבר בחוסר סבלנות ליקרים לי.

 אז מה דעתכם?

מה אתם מרשים לעצמכם?