מאמר שלישי בסדרה: המקור לרוב הצרות בחיים של אנשים
והפעם,
"זה בגללו/בגללה"
על אחוז הגירושים ההולך וגדל בארץ ובעולם, והסבל הגדול בזוגיות.
אם נעמוד על מדרגות הרבנות ונראיין זוגות שזה עתה התחתנו, נשמע כמה הם אוהבים את בן/בת הזוג שלהם. אושר גדול.
אם נחזור למדרגות האלו לאחר שנה-שנתיים נפגוש חלק מהזוגות שוב.
הפעם, הם מתגרשים.
אם נשאל אותם "למה?"
נשמע שזה בגללו/בגללה.
מסתבר שהם התחתנו עם בן אדם נורא.
אחד שלא מקשיב, מרוכז רק בעצמו, אגואיסט, לא מעריך שום דבר.
הם יחפשו מישהו יותר טוב.
בהמשך הם יגלו שהדפוס חוזר על עצמו.
גם בן/בת הזוג הבא נראה מקסים בהתחלה ומתברר שהוא מפלצת בהמשך.
המסקנה שלהם: הבעיה היא אצל בני המין השני.
כל הנשים הן…
כל הגברים הם…
המסקנה השנייה, שלעיתים נובעת מהמסקנה הראשונה, היא: "זה אבוד. הבעיה היא אצלם ואין לי מה לעשות בנידון".
אבל כמו שאתם בטח כבר מבינים מהמאמרים הקודמים
(הנה הם כאן למקרה שלא קראתם: "הבחור שלא מוצא בת זוג", "למה אנחנו מְרַצִּים אנשים אחרים")
המקור לרוב הצרות הוא בתחושה הבסיסית שלנו ש"משהו לא בסדר איתנו" או "אנחנו לא מספיק".
בואו נבין למה זה המקור לצרות בזוגיות.
לצורך זה, אתאר את המריבה הכי נפוצה על כדור הארץ.
מריבה זוגית.
לדוגמה, האישה חוזרת מיום קשה או אירוע לא פשוט.
בסערת נפש היא מספרת לבן זוגה על החברה/לקוחה/קולגה שעצבנה אותה או על כישלון שחוותה.
היא: "היום טיפלתי בעבודה במשהו מורכב שמירי ואני צריכות לעשות יחד, והיא לא עשתה כלום ועוד התלוננה שמה עשיתי לא בסדר".
בן הזוג מיד נזעק ומציע פתרונות או מנסה להרגיע אותה.
הוא: "לא נורא. בפעם הבאה, אל תעשי לבד. את לא צריכה להתעצבן. תתעלמי ממנה".
היא: "מה זאת אומרת אל תעשי לבד? היא לא משאירה לי ברירה. אז מי יעשה? אתה בכלל לא מקשיב לי".
הוא: "מה את רוצה, אני מנסה לעזור לך".
היא: "אתה בכלל לא עוזר".
הוא: "אי אפשר לדבר אִיתָּךְ".
היא: "אי אפשר לדבר אִיתְּךָ!"
השיחה מסתיימת בתחושה קשה ש"אין עם מי לדבר".
טינה קטנה מתווספת בלב לכעסים קודמים, וכך הולך וגדל מחסום בין בני הזוג, שהורס את היחסים והמשפחה.
מה קורה באמת מאחורי הקלעים של הנפש?
בת הזוג חוזרת מאירוע לא נעים שבו היא חוותה שמשהו לא בסדר אצלה.
הקולגה לעבודה לא פרגנה לה ואפילו הביעה שיפוט לגביה.
היא חוזרת הביתה עם הכאב הזה ומצפה שבן זוגה ימלא את החלל הזה.
היא רוצה שיביע את אהבתו.
הוא רואה אותה עצובה ומרגיש שמשהו לא בסדר אצלו.
מבחינתו, המשימה שלו היא שהיא תמיד תהיה שְׂמֵחָה.
ברגע שהיא לא שְׂמֵחָה הוא נכשל ולכן הוא לא בסדר.
הוא לא בן זוג טוב.
מיד הוא מנסה "לתקן את המצב" ולשפר את מצב רוחה באמצעות מה שהוא מכיר הכי טוב – להתעלם מרגשות כואבים.
עבורה זה כמובן לא הפתרון הנכון.
היא רוצה שהוא פשוט יקשיב לה ויזדהה עם הכאב שלה.
זה ביטוי של אהבה עבורה.
מבחינתו, זו לא הדרך. הוא לא מבין אותה.
עכשיו היא כועסת עליו.
מבחינתו הוא שוב נכשל.
כל מה שהוא רצה זה שהיא תעריך אותו כבן זוג. שתגיד לו שהוא בסדר.
ועכשיו לא רק שמצב הרוח שלה לא השתפר אלא שהיא אפילו כועסת יותר ומאשימה אותו בזה.
אוי ואבוי.
עכשיו הוא ממש מרגיש לא מוערך.
הוא כועס עליה.
היא כועסת עליו.
סוף שיחה… אבל לא סוף למריבות.
האינטראקציה הכל כך יומיומית הזו מראה איך הכאב הבסיסי שאנחנו לא בסדר, לא שווים, לא אהובים ולא מוערכים, הופך אותנו לאנשים רגישים שנוטים לראות את ההתנהגות של האחר כמתקפה עלינו.
בני הזוג שלנו נאלצים לשאת את המעמסה של העבודה שלא עשינו עם עצמנו.
האמת היא ש
אנחנו לא צריכים שבני הזוג שלנו יאהבו אותנו. זה התפקיד שלנו לאהוב אותנו.
אנחנו לא צריכים שבני הזוג שלנו יעריכו אותנו. זה התפקיד שלנו להעריך אותנו.
רק כאשר נעשה את העבודה לשחרר את התחושה העמוקה ש"משהו לא בסדר איתנו" ובמקום זה נאהב ונעריך את עצמנו, נהיה פנויים באמת להקשיב לצרכים של בני הזוג שלנו מבלי לקחת באופן אישי את התגובות שלהם.
אז נוכל לתת להם את האהבה וההערכה שהם זקוקים לה כאשר הם עדיין לא מסוגלים לספק את זה לעצמם באופן מלא.