מה ההבדל?

אחת הדרכים שלי "לפצח את החיים" ולהבין איך להשיג את המטרות שלי

היא לשאול "מה ההבדל?"

מה ההבדל בין אלה שמאושרים לאלה שלא?
מה ההבדל בין אלה ש"מעושרים" לאלה שלא?
מה ההבדל בין אלה שמצליחים לשנות את גורלם לבין אלה שלא?

השאלה שבה אני מתרכז בימים אלה כפי ששיתפתי במייל הקודם.

מה ההבדל בין זוגות שחיים בהרמוניה ואהבה לבין אלה שלא?

התשובה שעלתה ממחקריו של ג'ון גוטמן, חוקר הזוגיות הגדול בעולם, הייתה שזוגות שלא יודעים לנהל קונפליקטים ונופלים לדינמיקה אינסופית של מריבה הם אלו שלא מחזיקים מעמד.

מה שמעניין זה שדווקא מתוך הרצון להימנע ההמריבה היא מתגברת!

זה הזכיר לי משפט מפתח ששמעתי בסדנה הראשונה להתפתחות אישית שעשיתי.
משפט שאומר "What you resist, persists"
או בתרגום חופשי לעברית "מה שאתה מתנגד לו, ממשיך בעיקשות".

אני רואה כעת שזה נכון לא רק למערכות הזוגיות.
זה בעצם ככה בכל תחומי החיים.
אם אני מתנגד לכרס שגידלתי, זה מסיט את תשומת הלב שלי מאכילה בריאה, והכרס גדלה.
אם אני מתנגד למינוס בבנק, זה מסיט את תשומת הלב שלי מפעולות כלכליות נכונות, והמינוס גדל.
אם אני מתנגד לילד הקטן שלי שצורח על הרצפה בסופרמרקט, זה רק הופך את הצרחות לחזקות יותר ואת הסיטואציה למביכה יותר.

אתם בטח שואלים אז מה אתה רוצה שנעשה?

איך אפשר שלא להתנגד?

כדי להפסיק את זה צריך קודם כל להבין מדוע אנחנו מתנגדים.
התשובה היא שאנחנו מתנגדים כאשר משהו כואב או לא נעים לנו.

כל יצור חי פועל על בסיס ראשוני של חיפוש אחר עונג והימנעות מכאב.
התגובה שלנו לכאב או לכל דבר שלא נעים לנו היא להתנגד לו.
זה טבעי, זה הישרדותי וזה אוטומטי.

יחד עם זאת, מה שמבחין אותנו כבני אדם, במיוחד כאלו שעושים עבודת התפתחות, זו היכולת לפעול מעבר לאוטומט שלנו.

הבנתי שמה שמשותף לכל המקומות שבהם התגבשה היכולת שלי לפעול מעבר לאוטומט זה שבכולם התגברה היכולת שלי להכיל את חוסר הנעימות ואת הכאב.

אם למשל ענבל מתעצבנת כי עשיתי משהו לא בסדר שפגע בה.
התגובה האוטומטית שלי תהיה להתנגד, להתגונן, להצטדק, להסביר לה שהתגובה שלי נכונה והיא זו שאשמה במצב.

אני לומד לעצור, לקחת נשימה, להרגיש שמה שקורה כרגע לא נעים לי וכואב לי.
לא נעים לי, וזו לא אשמתה של ענבל.

לא נעים לי כי אני מרגיש אשם, לא נעים לי כי אני קולט שפגעתי בזו שאני אוהב והתחייבתי לעשות לה טוב, לא נעים לי לראות שברגע זה, אני לא האדם המפותח שאני מציג לעולם.

אני מרגיש את הרגשות הלא נעימים האלו ומגדיל את היכולת שלי להכיל אותם מבלי להיבהל, מבלי ליפול להלקאה עצמית או שיח פנימי שלילי לגבי עצמי.

אני מתנצל.

חוסן נפשי

ההבנות החדשות מאירות לי מחדש את המושג "חוסן נפשי".
כעת אני רואה בחוסן נפשי כיכולת להכיל כאב ואי נעימות כחלק ממסע החיים מבלי להיכנס לבהלה, ייאוש, התנגדות או חרדה.

אני רוצה לרגע לפתוח סוגריים ולומר מילה קטנה לרווקים ורווקות שלא מצליחים להיכנס לקשר זוגי.
הניסיון שלי מראה שהמחסום העיקרי הוא "החיפוש אחר בן או בת הזוג המושלמים".
בשיחות איתם, אני רואה את עצמי בצעירותי.

תמיד היה משהו פגום לכאורה בבנות הזוג שיצאתי איתן.
משהו שאני לעולם לא אוכל להשלים איתו. אז חיפשתי תמיד את הדייט הבא.
הבנתי בסוף שזה לא יקרה.

במחקרים שלו, מצא ג'ון גוטמן שזוגות מצליחים ואוהבים מסוגלים להכיל את חוסר המושלמות של עצמם, של בני הזוג, של החיים הזוגיים, ואני מעריך שגם של החיים בכלל.

מזלי שהבנתי את זה בסופו של דבר.

זוגיות מוצלחת, ובעצם כל מערכת יחסים מוצלחת, בנויה על קבלת המציאות והאדם האחר כפי שהוא, והיכולת ליהנות ולהכיל את חוסר המושלמות שלו עם כל הכאב ואי הנעימות שזה יכול להביא לחייך. בדיוק כפי שאתה צפוי להביא לחייו.