מאמר שמיני בסדרה: המקור לרוב הצרות בחיים של אנשים

והפעם,

"פגעת בי, אז אני אפגע בך עוד יותר" 

על הקשר שבין הרצון לנקמה והתחושה שמשהו לא בסדר איתנו.

ביוני 1999, התפטרתי מהעבודה הבטוחה כיועץ כלכלי עם תקווה גדולה וחששות לא פחות גדולים.

חיפשתי דרכים להתפרנס כמורה ומרצה.

נתקלתי במודעה שבה הבטיחו לספק הרצאות בחברות עסקיות.

הגעתי לפגישה שבה נאמר שמידי חודש, הם מתחייבים לספק לפחות 3 הפניות.

במידה שלא, הם יחזירו את הכסף.

ביקשתי לקבל דוגמאות לחברות המדוברות, אך הם סירבו בטענה שהם לא רוצים לחשוף את השמות כי אני אפנה אליהם עצמאית.

הסכמתי עם ההיגיון.

התשלום היה 4,500 ₪ (מעל ל10,000 ₪ במונחים של היום).

זה היה סכום גבוה מאד בשבילי בתקופה ההיא.

החודשים חלפו ושום הפנייה לא הגיעה.

כשהתלוננתי, טענו "לא הבטחנו כל חודש, אמרנו בממוצע 3 בחודש".

כאשר ביקשתי לבטל, אמרו שיש קנס על החודשים שחלפו ועוד זמן הודעה מראש.

פניתי לחבר שעבד במחלקת הונאה במשטרה וסיפרתי לו על זה.

הסתבר שהם החברה שיש נגדה הכי הרבה תביעות קטנות והתלונות במשטרה נדחות כי הם פועלים בתחום האפור של החוק.

האנשים האלו חיפשו בדיוק אנשים כמותי.

אנשים משכילים שחיפשו מקורות פרנסה בצורה נואשת.

הבנתי ש"אכלתי אותה" והתמלאתי זעם.

הייתי מדמיין בלילות איך אני הולך ושורף להם את המקום או לפחות עומד מחוץ למקום שלהם ועוצר אנשים שנמצאים בדרך לפגישות איתם.

רציתי נקמה.

אז למה אני כותב את כל זה ומה הקשר לנושא סדרת המאמרים:

"התחושה שאני לא בסדר" היא המקור לרוב הצרות בחיים שלנו?

התשובה היא שהרגשתי מרומה (שזה מה שבאמת קרה כי רימו אותי), אבל מתחת לזה היה רגש אחר שבאמת יצר את הכאב.

הרגשתי טיפש ועלוב שנפלתי ככה קורבן לתרמית כמו רבים אחרים.

הרגשתי גם חסר אונים כי הבנתי שאין לי מה לעשות כדי להחזיר את הגלגל אחורה או לשנות את אי הצדק.

הרגשות הכואבים האלו הם הדבר שחיפשתי להעלים מחיי.

חשבתי שהם ייעלמו אם אני אעלים את מה שחשבתי שהוא מקו הסבל שלי.

הרמאים האלו.

השילוב של פגיעה אישית עם הרצון לנקמה הם הדלק של המלחמות בעולם.

זוגות שמתגרשים תוך פגיעה בילדים

אחים שמסתכסכים על ענייני ירושה

אנשים שדוקרים אנשים אחרים בגלל ויכוח בכביש,

ומלחמות עולם שבהן נהרגים עשרות מיליוני אנשים

כל אלו מונעים על ידי אנשים שמרגישים שהם לא שווים, עלובים, נחותים, שלא רואים אותם, לא מכובדים ועוד תפיסות רבות שמכאיבות להם.

במקום לרפא את הכאב הזה, הם משליכים את האשמה בהרגשות האלו על האנשים שתקפו אותם באמת או לכאורה.

כתגובת משנה מתעורר כעס שהופך לזעם גדול שביחד עם רצון לנקום מצית את המלחמות.

אנשים יכולים לתקוף אותנו, לרמות אותנו, לבגוד בנו ולשקר לנו אבל הם לא יכולים לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא שווים או לא מספיק טובים.

את זה, אנחנו עושים לעצמנו.

עד כאן לגבי נושא המאמרים והקשר למלחמות בעולם.

אני רוצה להתייחס בכל זאת לתגובה הנכונה למצב שפוגעים בנו.

פעולה מתוך רגש של נקמה שייכת לחלק הנמוך בסולם התודעה ומעידה על פעולה ריאקטיבית (תגובתית). פעולה שתמיד תהיה שגויה בטווח הארוך.

אז מה צריך לעשות עם האנשים שפוגעים בנו?

אם מדובר באנשים זרים או כאלו שרואים עצמם אויבים שלנו, הפעולה הנכונה תופיע רק כאשר נשחרר את הצורך לנקום, ונפעל בנחישות מתוך ערכים גבוהים וראייה אסטרטגית ארוכת טווח.
אם אלו אנשים קרובים, רצוי להבין שהם פועלים מתוך האוטומטים שלהם, ולכן חשוב שנגיב מתוך חמלה אך תוך שמירה על האינטרסים שלנו.

כשנכניס מוּדָעוּת, ניתן מקום לרגש שעולה בנו, ונאפשר לעצמנו להיות בחוסר אונים זה יאפשר לנו לקחת אחריות על התגובה שלנו.

ברגע שזה קורה כבר עלינו בסולם התודעה, כי אנחנו מבינים שזה לא מכווון נגדנו, ושם בשיקול דעת נכון, נוכל גם להגיב בתקיפות, אם יש צורך בכך.

איפה בחיים שלכם אתכם מרגישים מופעלים על ידי הרצון לנקום?