הדיסוננס הקוגניטיבי ומנגנוני ההגנה שלנו

כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, פסיכולוגים זיהו תופעה שנקראת דיסוננס קוגניטיבי, הפער בין מה שאנחנו מאמינים לבין העובדות. כשאנחנו נתקלים במידע שלא תואם את מה שאנחנו חושבים, זה משבש לנו את המציאות הפנימית ומכניס אותנו לחרדה. ואז, כמנגנון הגנה, אנחנו פשוט מתעלמים מכל מידע שמנוגד לעולם שכבר בנינו.

העולם מורכב ואין כמעט שום דבר שאפשר לומר עליו שהוא אמת מוחלטת. תמיד יהיו עובדות שאומרות גם הפוך. אבל אנשים לא רוצים מציאות מורכבת, היא מלחיצה. אנחנו רוצים מציאות פשוטה, שחור ולבן, טוב ורע, צודק וטועה.

עופר מחבר את זה לסולם התודעה, שעליו דיבר בשיעורים קודמים. בחלק התחתון של הסולם, ראיית העולם היא הישרדותית – "אני נגדך ואתה נגדי." במצב הזה, להיות צודק הופך לתהליך של ניצחון. השיח לא מתקיים כדי לגלות את האמת או לפתור בעיה, אלא כדי להוכיח מי יותר טוב ממי.

עופר מזכיר בהקשר הזה את מרשל רוזנברג, יוצר שיטת התקשורת המקרבת (תקשורת לא אלימה), שאמר משהו מאוד עוצמתי: תרבות שבנויה על עונשים ופרסים היא אלימה. כולל פרסים. כי המסר הוא ברור: אם טעית אתה לא בסדר. רק אם קיבלת פרס אתה בסדר. אנחנו מגדלים ילדים בגישה תחרותית של "the winner takes it all," שבה תמיד יש מנצח ומפסיד. במבחנים, בעבודה, בפוליטיקה ובכל תחום בחיים.

הצדקות, האשמות, וההתמכרות לפגיעות

מה קורה כשאנחנו עושים טעות שבאה מתגובה אוטומטית? אנחנו יודעים שפעלנו מרגש ולא מהיגיון, אבל הסביבה דורשת הסבר רציונלי. השופטים, המנהלים, בני הזוג – כולם רוצים לדעת "למה עשית את זה." ואנחנו לא יכולים להגיד "לא יודע, זה היה אוטומטי", כי החברה שלנו לא מקבלת את זה.

אז מה אנחנו עושים? מגיל קטן אנחנו לומדים שלוש אסטרטגיות: להסתיר, להצדיק, ולהאשים. עופר משתף מהילדות שלו, כשאבא היה צועק "מי עשה את זה?" האחים היו מצביעים עליו כי הוא היה הבכור, וכמובן שגם הוא האשים בחזרה כשיכול היה. הדפוס הזה ממשיך אלינו כמבוגרים. אנחנו אומרים "צעקתי על הילד כי הוא לא הקשיב", או "קניתי את הרכב כי הוא היה הכי חסכוני", במקום להודות שפעלנו מרגש.

ואז מגיעה דינמיקה מסוכנת במערכות יחסים: מירוץ הצדקנות. בואו נסתכל על מריבה זוגית טיפוסית. מישהו כועס והוויכוח מתחיל: "למה אתה מדבר אליי ככה?" "כי למה את אמרת לי ככה". "כן, אבל למה אתה עשית ככה?" "לא, אבל למה את עשית ככה?"… שני הצדדים עוברים למשחק של "מי התחיל קודם" וכל אחד בטוח שהשני התחיל.

כשמישהו פוגע בנו, אנחנו מרגישים שמותר לנו לפגוע בחזרה. הבעיה היא שכל פגיעה שעושים לנו מרגישה חזקה הרבה יותר מפגיעה שאנחנו עושים לאחרים. אז אם הוא פגע בי X, אני מחזיר X+1. הוא חווה את זה כ-2X ומחזיר 2X+1. וככה נוצרת אסקלציה שהורסת מערכות יחסים. עופר מתאר את זה בצורה בוטה: אנחנו הופכים ל"אספני פגיעות". אוספים את הדברים הרעים שאחרים עשו לנו, הולכים ומרכלים ומספרים לכולם כמה הצד השני רע, שומרים את הפגיעות שנים, ואז לא מבינים למה "מסריח לנו" בנפש. כי אנחנו בעצם אוספים את הדברים המכוערים של אחרים ושומרים אותם אצלנו בבית הפנימי.

האחריות מול האשמה, והמחיר הכבד של הצדקנות

עופר מחזיר אותנו להבחנה המרכזית מהשיעור על אחריות, ההבדל בין אחריות אישית לאשמה. ברגע שכל טעות הופכת לאשמה, אני חייב להגן על עצמי. ברגע שלקיחת אחריות נתפסת כהודאה באשמה, אף אחד לא רוצה לקחת אחריות. עופר נותן דוגמה מהמציאות הישראלית: כשלוקחים אחריות על טעות, החברה מתייחסת אליך כאשם, ואז מה הטעם להודות?

מטרת העל של הצדקנות, אומר עופר, היא פשוטה – להתחמק מלקיחת אחריות. "זה לא בגללי, זה בגלל המצב, הצד השני, מזג האוויר". אבל הנוחות הזאת באה עם מחירים כבדים.

המחיר הראשון הוא חיים במצב של קורבן. ויתור על העוצמה ועל היכולת לפעול. כדי ליהנות מהרווחים של תפקיד הקורבן ואי לקיחת אחריות, אנחנו חייבים לאבד את הכוח שלנו לשנות את המצב.

המחיר השני הוא הרס מערכות יחסים, זוגיות, הורות, חברויות, קשר עם ההורים. עופר מדבר גם על הדרך שבה אנחנו מסיימים קשרים. במקום להגיד באותנטיות "הקשר הזה הסתיים מבחינתי, היה טוב, תודה" – אנחנו מתחילים לאסוף הצדקות למה האדם השני הוא רע, למה מקום העבודה הוא גרוע, ונפרדים ברע. זה קורה בעבודות, בזוגיות ובחברויות, כי לקחת אחריות על ההחלטה לסיים קשר זה מפחיד.

המחיר השלישי הוא תחזוקה מתמדת של מצב מלחמה, כולל רכילות ואיסוף ראיות נגד האחר. אפשר לראות את זה בצורה הכי עצובה אצל זוגות גרושים שממשיכים את המלחמה שנים אחרי הגירושים, לא חשוב שזה פוגע בילדים, העיקר שאני צודק מול הגרוש או הגרושה.

והמחיר הרביעי הוא הפסד השיעורים. כשאנחנו עסוקים בהצדקות ובהאשמות, אנחנו לא לומדים מהטעויות שלנו ומקבלים החלטות שגויות שוב ושוב. במקום לעצור ולבדוק מה לא עבד, אנחנו עסוקים בלחפש אשמים.

הסיפור האישי של עופר: איך שחרור הצדקנות שינה הכול

עופר משתף רגע מכונן בחייו. בגיל 28 וחצי, כשהיה כבר בעל תואר ראשון ובאמצע תואר שני בכלכלה ועבד בחברת ייעוץ, הוא שנא את חייו. היה עצוב ומדוכא ולא ידע מה לעשות. כשמישהו שאל אותו מה קורה, הוא היה מספר את "סיפור הקורבנות" שלו. ילדות קשה ביפו, חוסר תשומת לב, תיכון נורא, צבא שלא אהב. סיפור מלא מלא במסכנות.

אבל אז, במהלך תהליך התפתחות אישית, מישהו שאל אותו שאלה שהחליפה לו את החיים: "מה משרת הסיפור הזה?" ופתאום הוא ראה. הסיפור שירת כהצדקה לכך שהוא נשאר במקום עבודה שלא מתאים לו. אם הוא ויתר על הסיפור, הוא כבר לא יכול להסביר למה הוא לא יוצא לדרך. בלי התירוץ הוא יצטרך להסתכן, להתאמץ, לעזוב את הביטחון. וזה מפחיד.

עופר שחרר את הסיפור. הפסיק לספר אותו עם צדקנות. התנצל בפני הוריו, קודם בתוכו ואחר כך גם כלפי חוץ. הוא ויתר על הזכות להגיד שמשהו שההורים עשו הוא הסיבה למה שקורה לו היום. והתוצאות? מערכת היחסים עם אמו התחדשה, עם אביו שכבר נפטר הוא השלים, הזוגיות שלו פורחת, ומערכת היחסים עם בתו, שלשמחתו כבר הגיע אליה מאומן יותר, היא פשוט מופלאה.

האזינו לפרק המלא להתנסות עמוקה יותר בנושא >>