ההצלחה מתחילה מבפנים: אותנטיות, מסכות ומה קורה כשאנחנו מפסיקים להסתיר
זמן קריאה: 9 דקות
האם אתם מרגישים לפעמים שאתם חיים חיים שלא לגמרי שלכם? שמשהו בפנים חונק אתכם, אבל אתם לא ממש יודעים מה? כמה פעמים אמרתם לעצמכם שאתם רוצים משהו, ובמציאות לא עשיתם כלום בשביל זה?
בשיעור הזה, עופר לוי ומיכל זיו, מנחה בכירה של פורום לנדמרק עם ניסיון של מעל 70,000 משתתפים, נכנסים לעומק של נושא שמרגיש מוכר, אבל הרבה יותר מורכב ממה שנדמה לנו: אותנטיות. לא הגרסה הנאמרת בקלות, "כן, אני אותנטי, ברור", אלא הגרסה האמיתית, שדורשת עוז לנפש ומגלה כמה מסכות אנחנו נושאים בלי לדעת.
מה זה אותנטיות, בעצם?
כשעופר שאל את מיכל מה זה להיות אותנטי, היא נעצרה רגע לפני שענתה. "פי וליבו שווים," היא אמרה, ביטוי עתיק שמכיל בתוכו עולם שלם. כשאני אומרת שאני רוצה מערכת יחסים טובה עם בת הזוג שלי, וזה אכן מה שמניע אותי בפועל, זו אותנטיות. כשיש התאמה מלאה בין מה שאני מציגה לעצמי ולאחרים, לבין מה שבאמת קורה בפנים.
אבל מיכל הציעה משהו מפתיע: מצב ההוויה הרגיל שלנו הוא לא-אותנטי. לא כי אנחנו רעים, אלא כי כך עובד המנגנון הפנימי שלנו, מכבר מאוד מגיל קטן.
עופר הוסיף לזה נדבך חשוב: הגילוי שהפתיע אותו יותר מכל כשהגיע בפעם הראשונה לתוכנית פיתוח אישית בגיל 28 היה לא שהוא משקר לאחרים, אלא שהוא משקר לעצמו. הגילוי הזה, הוא אמר, היה מבחינתו כמו לשאוף אוויר אחרי שנות חנק.
הפיצול הגדול: איך מתחיל הכל
תסתכלו על ילד בן שנה. כשהוא שמח הוא שמח, כשהוא בוכה הוא בוכה. אין פער בין הפנים לחוץ, אין מסכה. זו אותנטיות מלאה, וזה גם החיוניות המושלמת שאנחנו מגעגעים אליה.
אבל אז קורה משהו. אנחנו גדלים, ומתחילים לקבל מסרים מהסביבה שחלק מהתנהגויות שלנו הן "לא בסדר". יונג קרא לזה "דחיפה לצל". אנחנו מתחילים לחלק את עצמנו לחלקים שמותר להראות, ולחלקים שצריך להסתיר.
עופר סיפר על בית שגדל בו בלי כסף. כשביקש ממתקים, אביו אמר לו, "תוותר לאחים שלך, תהיה לטוב." כדי לקבל את אהבת האב, למד הילד שהרצון הוא דבר שצריך להסתיר. הצד שרוצה נדחף לצל, ובמקומו נוצרה מסכה של "אני לא צריך כלום." הפיצול הזה, בין מה שמורשה לרצות ובין מה שבאמת חי בפנים, הוא לב ליבה של חוסר האותנטיות.
מיכל הוסיפה מניסיונה כמנחה: "כשאני לא לוקחת אחריות אישית, שהדברים שלא הולכים לי הם תמיד בגלל משהו מחוצה לי, זה הסימן הכי ברור לחוסר אותנטיות." לא אנחנו, תמיד "הנסיבות".
הסימנים שמסגירים אותנו
עופר ומיכל פירטו כמה סימנים שכדאי לשים לב אליהם, לא כדי לשפוט את עצמנו, אלא כדי לראות. כל אחד מהם הוא שער כניסה לחקר פנימי:
מתח קבוע וחנק: חוסר אותנטיות, אמר עופר, הוא המקור המרכזי למתח קבוע בעולם המודרני. לא לחץ חיצוני, אלא הצורך לשמור על המסכה 24 שעות ביממה, כמו שריר שאף פעם לא יכול לנוח.
בלבול ועצירה: "אני אומר שאני רוצה לרדת במשקל, אבל לא עושה את הפעולות. אני אומר שאני רוצה זוגיות טובה, ואנחנו רבים כל הזמן." כל מקום שיש גז ובלמים בו-זמנית, שם מחכה חוסר אותנטיות.
כעס שנמשך לאורך זמן: זה אחד הסימנים החשובים ביותר. כשאנחנו כועסים על מישהו שנים, עשרות שנים, חמישים שנה, הכעס הפך לכלי לשמור על ההצדקה: "למה אני ככה? בגלל מה שהם עשו לי." כל עוד הכעס נמצא, אנחנו לא צריכים לקחת אחריות.
חוסר חופש להיות: "האם יש לכם חופש לפתוח את המצלמה בשידור?" שאל עופר את המאזינים. ולרוב האנשים, התשובה היא לא. כל הזמן יש צורך להסתיר משהו, שלא יראו. חוסר החופש הזה הוא אחת הצורות הבולטות של חיים עם מסכה.
הבדל חשוב: אותנטיות מול "לומר הכל"
כאן הייתה אחת ההבחנות החדות ביותר בשיחה. מיכל אמרה משהו שאנשים רבים מתבלבלים בו: אותנטיות היא לא לומר את כל מה שעובר לכם בראש.
"זה לא להקיא את מה שיש לי, ואז לאמר, הנה, אמרתי בכנות, הייתי אותנטית," היא אמרה בתנועת יד. "כי אחרי שהקאת, אתה הלכת וישארת הריח." כנות ללא אחריות היא לא אותנטיות, היא ילדותיות.
אותנטיות אמיתית, לפי מיכל, היא לומר את מה שיש לי, ממקום של אחריות. לדוגמה: "אתה מעצבן אותי, אתה אידיוט" זה לא אותנטי. זה שים את האחריות על האחר. לעומת זה: "אני מרגישה תסכול, והדרך שבה דיברת אליי לא הייתה בסדר מבחינתי, אבקש שלא תדבר אליי כך" זו שיחה אותנטית, ממקום של כוח.
ההבדל הזה קשור ישירות לשיעור הקודם על אחריות אישית: כל פעם שאנחנו אומרים "בגללך", "בגלל הנסיבות", "בגלל ההיסטוריה שלי", אנחנו עוזבים את הפוזיציה האותנטית.
הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו: המסכות הנפוצות
עופר שיתף שתי מסכות נפוצות שפגש שוב ושוב, גם בעצמו וגם בעבודה עם אנשים:
מסכת ה"ילד הטוב": הרבה מאיתנו גדלנו עם המסר שלהיות טוב זה להקריב. להיות בן טוב, בן זוג טוב, אזרח טוב. ואז אנחנו עושים הכול לאחרים, מוותרים, שותקים כדי שיהיה שלום בבית, ובפנים צוברים מרמור, כעס, תחושה שמנצלים אותנו. אנחנו כועסים שלא נותנים לנו הכרה בכמה שאנחנו נותנים, אבל האמת היא שלא נתנו לאחרים, נתנו כדי שיגידו שאנחנו בסדר.
מסכת המצליחן: עופר סיפר בגלוי על עצמו. גדל בשכונת מצוקה, עם אלימות, עם קשיים, עם ילדות שלא הייתה קלה. בגיל 28, כשהיו לו שני תארים ומשרה טובה, הוא עדיין סיפר לכולם את "סיפור הגבורה" שלו, כמה הוא התגבר על ההיסטוריה. מה שלא זיהה הוא שהסיפור הזה שימש אותו כהצדקה לאומללות, לא לזוז, לא לעזוב את מקום העבודה שמשעמם אותו ולרדוף אחרי מה שהוא באמת רצה.
ברגע שהוא הפסיק לספר את הסיפור הזה, הוא אמר, "הרגשתי שהורדתי שק תפוחי אדמה ריקובים מהגב." הוא התפטר, הלך להוראה, הקים עסק שהוא אוהב, ו-16 שנה מאוחר יותר, הוא עושה רק דברים שהוא אוהב.
הכעס כמחסה: כשאין זיכרון, יש טינה
אחד הדיונים הנוגעים ביותר בשיעור עסק בגרושין ובזוגיות. עופר סיפר שאם נלך לרבנות ונשאל זוגות העומדים להתגרש למה הם מתגרשים, כמעט תמיד התשובה תהיה "בגללו" או "בגללה." "אין לנו גרושין בגלל-לי", הוא אמר.
מה שמתחיל לחלחל בקשר זוגי עוד לפני הפרידה, הוא חוסר אותנטיות. מפסיקים לאמר את מה שיש, נכנסים למריבות או לשתיקות, מסתירים, ומתחילים לחיות עם מסכה, שנה אחרי שנה, עד שהיא חונקת.
מיכל הוסיפה שהכעס הממושך הוא לא רגש שלא מצליחים לעבד, הוא כלי. כלי לשמור על ההצדקה. "כי למה אני ככה? בגלל מה שהוא עשה לי." ובמקום להכיר בחלק שלנו בסיפור, אנחנו מחזיקים בכעס, בטינה, בתלונה, ומאבדים שנים. אנשים שפגשו בעבודתם שנשאו טינה 40 ו-50 שנה, עדים לכך שהכעס הפך לסל החיים עצמם.
הנקודה האמיצה כאן: ויתור על הכעס הוא לא מחילה לאדם שפגע בנו. זה ויתור על החרב שאנחנו מחזיקים כדי שלא יצטרכו לקחת אחריות. ולמרות שזה מרגיש כמו ויתור, מה שקורה בפועל הוא שחרור.
מה דורשת האותנטיות מאיתנו?
השיחה הגיעה לשאלה המעשית: אז מה עושים? מיכל וגם עופר ענו: קודם כל מודעות, ורק אז אומץ.
מודעות: לפני שאנחנו יכולים לשנות משהו, צריך לראות אותו. וכמו שעופר אמר, "עד שלא למדתי את עולם המודעות העצמית, גם אני לא ידעתי שאני מעמיד פנים. והרבה פעמים גם היום אני לא יודע." הסימנים שנתנו בשיעור, המתח, הבלבול, הכעס המתמשך, חוסר החופש להיות, אלה הם "קצה החוץ" שממנו נכנסים פנימה.
אומץ: ברגע שאנחנו מזהים שיש מסכה, נדרש אומץ להכיר בה ולהגיד את האמת. מיכל שיתפה בכנות שגם היא, מנחה עם שנים של ניסיון, עדיין פוגשת בעצמה מקומות שהיא מעמידה פנים שהיא זורמת, כשלמעשה היא לא מסכימה ולא אומרת.
תרגול: גם כשרואים, גם כשיש אומץ, זה עדיין לא בא מאליו. מיכל ענתה לשאלה של מאזינה שאמרה שהיא רואה את עצמה לא אותנטית בזמן אמת, אבל לא יודעת איך לעצור: "זה דורש תרגולת. לאמן את השריר הזה שאני אחראית על מה שיוצא לי מהפה. ואם כבר יצא משהו שלא קידם, להגיד זאת מהר ולהתנצל."
הרגש שמונע מאיתנו לקחת את הצעד הזה, לפי שני המנחים, הוא בושה. התחושה שאם אודה שאני לא אותנטי, משמע אני "לא בסדר." אבל ההפך הוא הנכון: ההכרה שאני לא תמיד אותנטי, שיש לי מסכות, שיש לי חלקים שאני מסתיר, היא לא פסיקה על ערכי כאדם. אני בסדר, עם כל החלקים שלי.
מי אנחנו באמת? שאלה שלא ניתנת לתשובה קלה
שאלה שעלתה מהקהל הגיעה עמוק: איך מבחינים בין האני האותנטי מהשורש, לבין מי שנהיית מהנסיבות, מהבית, מהסביבה?
עופר ענה בצניעות: "זאת שאלה מאוד גדולה, ועליה אנחנו נענה לעומק בשיעורים הבאים." אבל הוא הציע נקודת מוצא: האדם הוא יצור מתהווה, לא יצור קבוע. גם הנטיות המולדות, גם מה שהפכנו מהסביבה, הם לא "אנחנו" בצורה מוחלטת. יש לנו אפשרות לפעול מעבר להן ולבחור ללכת לעבר מי שאנחנו רוצים להיות.
מיכל הוסיפה: "אני האותנטית, זה לא שאני מעמידה פנים כי ככה הסביבה לימדה אותי. זה שאני מביעה מה שבאמת עובר עליי, ונותנת לעצמי חופש להגיד את האמת לגבי זה."
כשמורידים את המסכה: מה מחכה מצד השני
השיעור הזה הסתיים עם הבטחה. לא הבטחה קלה, אלא הבטחה שמגובה בחוויה של אלפי אנשים שעברו תהליך כזה. ברגע שמפסיקים לספר את "סיפור הכיסוי", ברגע שמוותרים על הזכות להתלונן, ברגע שמכירים בחלק שלנו בדברים שלא הולכים, קורה משהו: אנרגית החיים חוזרת.
אותה אנרגיה שהלכה לאחזקת המסכות, לשמירה על הסיפור, לכעס הממושך, פתאום פנויה. ואנשים עושים איתה דברים מדהימים.
בשיעורים הבאים, עופר הבטיח להעמיק עוד יותר בנושא הפיצול הפנימי, עם מומחים נוספים שיאירו את הנושא מזוויות שונות. כי כפי שהשיחה הזאת הראתה, מה שנדמה פשוט, "פשוט תהיה אותנטי", הוא לב ליבה של כל עבודת ההתפתחות האישית. וגם לב ליבה של חיים שמרגישים שלמים.
שאלה אחת לסיים: מה אתה מסתיר?
בסוף הכל, עופר ומיכל הציעו שאלה אחת פשוטה לקחת איתנו הביתה: איזה חלק בי אני מסתיר? לא שאלה להכעיס, לא שאלה לשפוט. שאלה לחקור.
כי ברגע שמצאנו את המסכה, לא בגלל שאנחנו רעים אלא בגלל שכך למדנו לשרוד, קורה משהו מדהים: פתאום אנחנו רואים את הפיצול בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שאנחנו מרגישים. ועצם הראייה הזאת היא לא עוד פגיעה עצמית, היא הצעד הראשון לאיחוי.
מיכל סיפרה שהיא רואה בעצמה, גם אחרי שנים של עבודה עצמית, מקומות שבהם היא מעמידה פנים שהיא זורמת, שהיא בסדר עם מצב מסוים, כשבפועל היא לא מסכימה ולא אומרת. "זה הניסיון שלי לא להיות קונפליקטואלית," היא אמרה, "אבל בפועל זה הניסיון שלי שיאהבו אותי." ברגע שהיא מזהה את זה, היא יכולה לבחור אחרת.
זה בדיוק כוחה של המודעות: לא לדחוף אותנו, אלא לפתוח בפנינו אפשרות.
מה לקחת מהשיעור הזה
השיעור הזה נתן כלים קונקרטיים שאפשר להתחיל לנקוט בהם ממש עכשיו. לא בגדול, לא בבת אחת, אלא בקטן ובמודע.
קודם כל, להתחיל לשים לב לסימנים. כשמרגישים מתח קבוע שלא מסביר את עצמו בנסיבות חיצוניות, כשמוצאים את עצמנו אומרים שרוצים משהו אבל לא עושים עליו, כשמגלים שאנחנו כועסים על אותו אדם כבר זמן רב, אלה הם רמזים שמשהו מחכה לגילוי.
שנית, לשאול בלי לשפוט: "מה אני מנסה להסתיר עכשיו?" ולא כדי להאשים את עצמנו, אלא כדי להכיר. ויתכן שהתשובה לא תגיע מיד. ויתכן שהיא תבוא בשינה, בשיחה, בעיצומה של מריבה שפתאום מגלים שהיא לא על מה שנדמה.
ולבסוף, לזכור שאותנטיות היא לא גרסה "מושלמת" שמגיעים אליה ונשארים בה. היא תרגול יומיומי. כמו שריר שצריך לחזק, שוב ושוב, עם כל שיחה ועם כל רגע של בחירה בין המסכה לבין האמת.
בשיעורים הבאים, עופר ממשיך לבנות את תמונת הפסיפס הזאת, עם מומחים נוספים שיאירו היבטים שונים של מה שקורה בפנים, ואיך אפשר לחיות חיים שמרגישים שלמים ואמיתיים. כי כפי שמיכל אמרה, "ברוכים הבאים למסע, למסע אל תוך עצמכם."
עופר לוי הוא מורה להתפתחות אישית ויוצר הסדרה "ההצלחה מתחילה מבפנים". מיכל זיו היא מנחה בכירה של סדנאות הפורום של לנדמרק עם ניסיון של מעל 70,000 משתתפים.
רוצים לצלול עמוק יותר?
השיעור המלא זמין כאן:
ואם אתם רוצים להצטרף למסע של ממש, מוזמנים להצטרף לתכנית החינמית ההצלחה מתחילה מבפנים שהשיעור שקראתם הוא חלק קטן מתוך עולם שלם.
