הבעיה החמורה של "להיות מוּדָע לבעיה"!
אנחנו עוברים שבוע עצוב ביותר בארץ, ומסביב נשמעים קולות של אנשים שמדברים בביטחון גדול שהם יודעים בדיוק מה הפתרון למצב.
בייחוד הפוליטיקאים שצריכים תמיד להעמיד פנים שהם יודעים מה התשובה.
זה הזכיר לי את הסיפורים הבאים:
נורית מודעת לבעיית המשקל שלה והיא מודעת לזה שהיא צריכה לאכול בריא. זה לא עוזר לה!
ארז מוּדָע לבעיית הכעסים שלו על האישה והילדים, והוא מודע לזה שהוא צריך להירגע. זה לא עוזר לו!
עופר יודע שהוא תמיד מחכה לרגע האחרון וזה מכניס אותו ללחץ. הוא יודע שזה יותר רציני ובריא לנפש להתכונן מראש. זה לא עוזר לו!
כאשר מציעים להם לנסות דרכים חדשות או ללכת ללמוד על עצמם הם עונים "אני מודע/ת לבעיה, ויודע/ת מה אני צריכ/ה לעשות".
בכל המיקרים הללו, אנחנו רואים מצב שבו יש בעיה שנמשכת לאורך זמן רב ולא נפתרת.
האדם גם אומר שהוא יודע בדיוק מה הבעיה, ועדיין לא פותר אותה.
המחיר של אשליית המוּדָעוּת
יש פה שתי סוגיות שחשוב להבין.
הראשונה, אם מה שאני חושב שזו הבעיה שלי, ואני לא פותר אותה, זה אומר שמתחתיה מתחבאת בעיה עמוקה יותר או סיבה ראשונית יותר שיוצרת את הבעיה.
למשל, גיליתי שאני דוחה לרגע האחרון, כי אז אני נכנס ללחץ, הגוף שלי מפריש אדרינלין, וזה מוציא אותי לפעולה נמרצת.
אני באמת נהנה מהתחושה של האדרינלין בדם.
כל עוד אני לא אתייחס להתמכרות הזו, לא יעזור להגיד לעצמי באופן הגיוני, שצריך להתכונן מראש.
הסוגיה השניה והיותר מזיקה היא שהאמונה "אני מוּדָע לבעיה" בעצם עוצרת אותנו מלחפש את הסיבה העמוקה יותר למה שקורה, וככה אנחנו נתקעים בסבל גדול לאורך שנים שרק הולך וגדל.
לא פעם, הסביבה חווה תסכול מולנו כי היא רואה שאנחנו לא באמת מודעים לבעיה שלנו, וזה רק האגו שלנו מתגונן ומנסה להראות שהכול בסדר.
הגירסה הכי גרועה של "אני מודע לבעיה" זו הגירסה של "הם הבעיה".
אנשים שכועסים על אחרים ומאשימים אותם שהם גרמו לכל הצרות.
"אני בסדר גמור. הכול קורה בגללם, ואם עשיתי משהו לא בסדר, זה רק בגלל שהם התחילו".
אנשים כאלו בעצם באופן בלתי מודע, מסרבים לקחת אחריות על החלק שלהם במצב.
מערכות זוגיות מתפרקות, משפחות מתרסקות, ימין שונא את שמאל ושמאל שונא את ימין והעולם מלא במלחמות מטורפות.
עולם של אנשים שמודעים לבעיה שהצד השני אשם בה.
כיום, כאשר יש לי בעיה בחיים שנמשכת זמן רב, ועולה בי המחשבה שאני יודע מה הבעיה, אני מזכיר לעצמי שאילו ידעתי מה באמת הבעיה היא הייתה נפתרת מזמן.
אז כדאי שאשמור על ראש פתוח ואמשיך לחפש בסקרנות את מקור הבעיה, כי ביום שאמצא מאיפה זה מתחיל, אז יהיה לי מפתח לפתרון.
2 Responses
מודעות לבעיה היא צעד חשוב, אבל האתגר האמיתי הוא המעבר מפאסיביות לפעולה. הרבה פעמים, אנחנו יודעים מה צריך לעשות, אך הפחד מהכישלון או הצורך להתמודד עם הפן הרגשי של הבעיה (כמו האגו) עוצרים אותנו 🧍
בנוסף, יש לנו נטייה להאשים אחרים או את הנסיבות במקום לקחת אחריות על עצמנו. חשוב להכיר בכך שלפעמים, הקושי להתמודד עם השורש האמיתי של הבעיה גורם לנו להיתקע ❎
מה אפשר לעשות?
1. זיהוי תבניות התנהגותיות: לנסות להבחין מתי האגו שלנו מונע פעולה או גורם להאשמת אחרים
2. שימוש במיינדפולנס או מדיטציה: כלים אלו יכולים לעזור להפחית את התגובות האוטומטיות ולשפר את יכולת קבלת ההחלטות מתוך שיקול דעת ולא מתוך רגש.
3. חיפוש עזרה מקצועית: אם הבעיה עמוקה או נוגעת לדפוסים רגשיים משמעותיים, כדאי לשקול טיפול רגשי או ייעוץ כדי להתגבר על החסמים.
"מודעות היא תחילת הדרך, אך האחריות היא זו שמובילה לשינוי."
מושיק,
תודה רבה על התגובה.
מה שעופר התכוון שאנחנו חושבים שאחנו מודעים לבעיה אך חלק מהעניין שאנחנו לא זזים לפעולה זה כמו שאתה גם אמרת, יש מצב יש משהו נסתר יותר, או דרך שעדיין לא גילינו המניעה אותנו באופן אישי.
למשל אם המטרה לרדת במשקל, כולנו יודעים שמומלץ לאכול בריא ולעשות ספורט.
אך לפעמים הכלליות הזאת לא מקדמת אותנו וצריך לבדוק את עצמנו ולמצוא.
וגם העניין במודעות שלפעמים זה יכול לגלות לנו את התהליך ועל החלק בתהליך שלא עובד לנו כשאנחנו ספציפים.
התגובה מאורי