מאמר רביעי בסדרה: המקור לרוב הצרות בחיים של אנשים
והפעם,
"פגעת בי" – על הנטייה של האנשים להיעלב ולהיפגע
יש אנשים שאתם מרגישים שלדבר איתם זה כמו ללכת בשדה מוקשים.
מילה אחת לא מדויקת וזה מתפוצץ לכם בפרצוף.
במיוחד אם מדובר בביקורת על ההתנהגות שלהם.
למשל, הערתם לבן/בת הזוג שמשהו שהם עשו לא נכון או טוב בעיניכם.
"חסר מלח באוכל" או "למה צעקת על הילד?!".
בתגובה הם יזעקו "את/ה לא מעריכ/ה שום דבר" או "גם את/ה צועק על הילד".
מאחר שהם חשים פגועים בגלל ש"תקפת" אותם, הם עוברים להתקפה משלהם שיכולה להתבטא בשתיקה רועמת או בהתפרצות זעם בגלל "מה שעשיתם להם".
המוטו הוא: "בגללך אני מרגיש/ה עכשיו רע".
הדינמיקה הזו של להיעלב/ להיפגע (בעיקר מביקורת) ויציאה להתקפה, גוררת לא פעם תגובה של התגוננות והתקפה מהצד השני שגם הוא נעלב/ נפגע.
כל אחד מהצדדים מרגיש מותקף ופגוע באשמת הצד השני, לכן הפתרון הוא שהצד השני יתנצל וישנה את התנהגותו.
כמובן, שזה לא עובד.
אז מה באמת הבעיה?
כאן אנחנו חוזרים לרעיון המרכזי של סדרת המאמרים הזו:
המקור לרוב הצרות בחייהם של בני האדם הוא התחושה הבסיסית ש"משהו לא בסדר איתנו"
אני מאמין שאי אפשר להעליב מישהו שלא מעליב את עצמו.
כלומר הביקורת שמישהו אחר מעביר עליי תפגע בי רק אם היא נוגעת ב"אמת" שלי לגבי עצמי. רק אם אני "מעליב" את עצמי.
אם צעקתי על הילדה שלי ואישתי מעירה לי על כך, אני כועס עליה כי לפי הפרשנות שלי היא אומרת שאני "אבא לא טוב".
מאחר שעמוק בפנים אני מרגיש שמשהו בסיסי לא בסדר איתי ואני לא מספיק טוב הרי שאני מאמין שאני גם אבא לא מספיק טוב.
כאשר אישתי מעירה לי את זה, היא אומרת בקול את מה שאני חושש ממנו ומפחד שהעולם יגלה.
אני כועס עליה כי היא "חשפה אותי".
כדי להחביא את זה מחדש, אני מעביר את הזרקור אליה ותוקף אותה.
אם גם היא מרגישה שמשהו לא בסדר אצלה ולמשל היא לא אהובה, אז ההתקפה שלי גורמת לה להרגיש שוב לא אהובה, וזה חושף את "האמת" הכואבת שלה.
כמו בכל המאמרים הקודמים, חשוב להבין שהבעיה האמיתית היא התחושה שמשהו לא בסדר אצלנו. האחר רק מציף אמונה מכאיבה שאנחנו מאמינים בה.
איך להשתחרר מזה?
לפעמים נשמעת הטענה שאנשים "בוחרים להיעלב".
אני לא מסכים עם זה.
אנחנו לא "בוחרים להיעלב".
העלבון הוא תגובה אוטומטית אינסטינקטיבית לכאב ריגשי שהתעורר כתוצאה מאמונה שלילית לגבי עצמנו.
העניין החשוב הוא מה אני עושה רגע אחרי ש"הפיוז שלי קפץ".
האם אני ממשיך להיות במצב של "נעלבתי", או עושה עבודת פנימית לזהות את האמונה השלילית לגבי עצמי ולשנות אותה.
אם צעקתי על הילדה שלי, תתעורר בי האמונה "אני לא אבא טוב, אני לא אדם טוב".
הדרך לשינוי תעבור דרך עבודה פנימית שתגרום לי לחוש שאני אבא נפלא ואדם נפלא, שלפעמים שוגה ומאבד את העשתונות.
זה לא אומר שאני בן אדם רע או אבא רע.
במצב בריא כזה אני לא אחוש עלבון, כעס ורצון לתקוף כאשר ישקפו לי שהתנהגתי בצורה שלא הולמת את האידיאל שלי – להיות אבא נהדר לילדים שלי.
בחמלה גדולה כלפי עצמי, אני אזכור שאני לא מושלם ויש לי עוד דרך לעשות.
בסדנת צרור המפתחות, אני סוקר רשימה של חוויות "אני לא בסדר" של בני האדם ואיך לזהות אותן במקרים שבהם אנחנו חשים פגועים ונעלבים, כדי לחולל תמורה ביחס שלנו לעצמנו ומכאן – גם בתגובה הנעלבת שלנו.
לסיום, אני חוזר ומדגיש שלפי הבנתי כיום את ההתנהגות האנושית, הנטייה להיעלב היא סימן חשוב לעבודה פנימית שעלינו לעשות כדי לחוות שלוות נפש ושמחה בחיים.
