יש לי משתתפת מקסימה בתכניות. היא חביבה ונחמדה אבל אל תעצבנו אותה 🙂
אותה משתתפת קנתה לא מזמן רכב חדש. המשפחה השקיעה בו לא מעט.
לאחר זמן קצר, נהגת אחרת נכנסה לה למסלול בצורה לא חוקית. תאונה.
הראשונה בחייה.
וכאילו זה לא מספיק, הנהגת שגרמה לתאונה התחילה לצעוק עליה ולהאשים אותה.
כשהיא סיפרה לנו על זה, היא אמרה משהו שנשאר איתי:
״אם זה היה קורה לי פעם, זו הייתה היסטריה. הייתי בדיכאון שבועות. על הרכב, על המוסך, על הרכב החלופי הגרוע.״
והפעם?
״יכולתי להבחין שזה מה שיש.
הייתה תאונה.
הרכב נפגע.
אני לא מתעסקת בסרט שלי.״
בעקבות התכניות שלי, היא לא הריצה את סדרת הסרטים הרגילה: מה היה יכול להיות, למה זה קרה דווקא לי, מה יהיה עכשיו.
היא פשוט טיפלה בזה: הגישה תביעה, תיקנה את הרכב, סגרה את מה שצריך לסגור, ונשארה רגועה.
שימו לב: התאונה לא הייתה פחות קשה.
הרכב לא נפגע פחות. הנהגת לא צעקה פחות.
הדבר היחיד שהשתנה הוא מה שקרה בתוכה.
זה כל הסיפור של החיים שלנו, בשלושה שלבים:
קלט: מה שקרה. את זה לא תמיד בוחרים.
עיבוד: הפרשנות למה שקרה. ״למה זה קרה לי״, ״זה לא היה צריך לקרות״.
פלט: הרגש, ההחלטה, ההתנהגות. המציאות הנוספת שאנחנו יוצרים.
רוב האנשים מנסים לתקן את הקלט. אבל הבעיה כמעט אף פעם לא במציאות החיצונית. הבעיה בפרשנות שלנו.
הכאב נמצא בקלט.
הסבל נמצא בעיבוד.
לזה אני קורא אומנות הפרשנות.
אומנות, כי זה לא משהו שמבינים פעם אחת.
זה משהו שמתרגלים.
להזכירכם, יצרתי תכנית חינמית שעושה סדר בעולם הפנימי.
יש שני פרקים מעולים שעוסקים בנושא הפרשנויות:
פרק 2 ופרק 12, שניהם נושאים את השם בעיית שני העולמות
הנה קישור להרשמה ללא תשלום לתכנית:
שתהיה שבת נהדרת,
עופר
