כמה טוב מותר לי?

"כסף מוציאים רק על דברים שחייבים וצריך!"
זה היה המסר הסמוי והגלוי שאבא שלי העביר לי כל הזמן.

ככה זה כשהחיים הם מסע קשה של מחסור כמו שהוא עבר.
הבחירה איך להוציא את הכסף נעה בין מה שקריטי למה שפחות קריטי.
אף פעם לא קשורה לדברים שעושים טוב.
אני זוכר שפעם אחת בחיים הוא הרשה לעצמו בגיל מבוגר יחסית (שנות ה 40) לנסוע עם חבר לחו"ל.
זה היה חתיכת אירוע יוצא דופן.

בתור ילד ונער, הייתי מבקש ממנו כסף, והתשובה ברוב המיקרים הייתה "אין לי כסף".
היו רגעים שבהם הסתובבתי בלי שקל בכיס, וכמעט מתחנן שייתן לי כמה שקלים.
והוא בהתגוננות היה אומר "תראה, אני מסתובב עם מכנסיים קרועים, כי אין לי כסף לקנות. מה אתה רוצה ממני".
ככה התקבעה בתוכי האמונה ש"כסף מוציאים רק על דברים חשובים, ואם יש יותר אז שומרים כדי לא להגיע לרגע המסוכן הזה שבו אין לך כסף".

ככל שהרווחתי יותר כסף, הרשיתי לעצמי "לבזבז" כסף על גאדג'טים יקרים.
מסך מחשב איכותי, סלולרי יקר, אזניות, מיקרופון (ועוד מיקרופון ועוד מיקרופון).
הסיבה שהרשיתי לעצמי את הדברים היה בתירוץ ש"זה בשביל צרכים של עבודה".
אף פעם לא על דברים שלא מביאים תועלת מיידית.

הגישה הזו שאסור להוציא כסף על "סתם הנאות" גרמה לי להימנע מלפנק את עצמי לאורך שנים רבות.
הנזק היה שזה הוציא לי הרבה מהחשק לחיות.
כי מה שווים חיים בלי הנאות.

כמה טוב אתם מרשים לעצמכם!

לאחרונה, נתקלתי בספר קולי מצוין שנקרא "הקפיצה הגדולה" (The big leap).
המחבר, גאי הנדריקס, מצא שלכל אחד יש איזה גבול עליון של טוב שהוא מרשה לעצמו.
כמו תקרת זכוכית של טוב עצמי.
ברגע שהאדם מגיע לגבול הזה, הוא מתחיל לקלקל לעצמו את העניינים.

זה התחבר בול עם החוויה האישית שלי ועם המוני משתתפים שראיתי שנראה שיש להם מעין יצר הרס עצמי.

אחד המחסומים שיוצר את הגבול הזה הוא הפחד שאם יהיה לי יותר טוב ומוצלח מלאנשים היקרים לי זה יתפרש כחוסר נאמנות מצידנו ויגרום להפרדה מהם.

זה הזכיר לי תרגיל שעשיתי בסדנת "כסף", שבה השתתפתי בלונדון.
בתרגיל ביקשו מאיתנו לדמיין את מה שאנחנו חולמים עליו.
אני דמיינתי את הבית הכפרי שאני חולם עליו עם הבריכה בחוץ.
דמיינתי את האחים שלי (אנחנו 6 ואני הבכור) באים עם הילדים שלהם.
פחדתי שהם יקנאו בי והרגשתי לא טוב עם זה שיש לי הרבה יותר מהם.
פתאום הבנתי למה במשך שנים, הרווחתי הרבה כסף ומצאתי תמיד דרכים להפסיד אותו או לתת אותו.
מרגע שנפלה לי התובנה הזו, נראה היה שנפסקה הדליפה הכלכלית שהייתה לי בחיים.

לפנק, לפנק, לפנק (את עצמך)!

״אתה נראה משודרג אחרי הטיול הזה. הרבה יותר רגוע ושמח״. זו ההודעה שקיבלתי היום מקולגה יקרה שנמצאת איתי בקשר הדוק.

הטיול בן 10 החודשים שענבל ואני עשינו נועד בין השאר להגדיל את המיכל של הטוב בתוכי.
להרשות לעצמי ליהנות מהפירות של ההשקעות הענקיות שהשקעתי בחיי.
להרשות לעצמי שיהיה לי יותר מאחרים (וללא קשר למה שיש לאחרים) כולל הקרובים אליי.
להרשות לעצמי ליהנות מהיופי של העולם ומהשפע שיש לחיים האלה לתת לי.

היום אני יותר שמח, רגוע ומלא בתקווה.

ומה איתכם? כמה אתם מרשים לעצמכם ליהנות ולהתפנק?

שתהיה שבת מבורכת
עופר