אני פוגש אותו בתוכי כל הזמן, אני פוגש אותו כשמשהו כואב וקשה עובר על אהובי ליבי, אני פוגש אותו אצל המוני המשתתפים בתכניות שלי, אני פוגש אותו בקולנוע ובטלויזיה.
המצב הזה שמשהו לא נעים קורה ואין לי שום דבר לעשות בנוגע לזה שישנה את המצב במיידי.
המצב של חוסר האונים!
הרצון העמוק והבסיסי לשרוד בעולם הזה זועק מתוכנו בבהלה, כשהוא פוגש את חוסר האונים שלנו ושל אחרים.
אנחנו מתחילים את חיינו כילדים קטנים, חלשים וחסרי אונים, וזו חוויה קשה מאד.
גדלתי בשכונה מאד אלימה, ואני לעולם לא אשכח איך הנסיון להתחמק מהמכות של איציק ואברהם המופרעים של הכיתה שהרביצו לכולם, נכשל וגם אני מצאתי את עצמי בכיתה ו' מותקף על ידי שניהם במטח של אגרופים ובעיטות, ואין לי שום דרך להתגונן כי אני קטן מהם בהרבה.
אחר כך, התלוננתי למורה מול כל הכיתה למה המבוגרים לא עושים כלום, תוך שאני לא מצליח להתאפק ופורץ בבכי של זעם.
זו לא הייתה הפעם הראשונה או האחרונה "שזכיתי" בחוויה הזו של תקיפה פיזית.
יש גם חוסר האונים הריגשי כמו הפעם הזו שחברה מסוימת הונתה אותי ועוד הרבה אנשים בצורה מאורגנת, והבטיחה שירות לקידום העסק הראשון שלי בתמורה לאלפי ש"ח, שהשקעתי מכספי המועט כדי להצליח.
הייתי שוכב במיטה בלילה ומדמיין איך אני בא ושורף להם את המקום.
המסקנה המתבקשת שגויה
התגובה הטבעית לחוסר אונים היא להילחם ולרצות שהמצב ישתנה ומיד.
זו תגובה בריאה, אך לא תמיד נכונה, ולכן במיקרים רבים מחמירה מאד את מצבנו.
הדוגמה המובהקת היא המצב שבו אנשים מתחילים להיסחף בים נאבקים וחותרים כנגד הזרם. הפעולה הזו מתישה אות כוחותיהם והם טובעים למוות.
אילו ידעו איך הזרמים בים פועלים, היו מבינים שעליהם להפסיק להתנגד, ולתת לעצמם להיסחף מרחק מסוים לתוך הים ואז לשחות לאחד הצדדים, ומשם לשחות בחזרה לחוף.
הדוגמה השניה דומה מאד אלא שהיא מתיחסת למצב שבו אנשים נסחפים ב"ים הרגשות הכואבים" כמו פחד, חרדה, עצב, אֵבֶל, ובמקום ללכת עם הרגשות האלו עד שיחלפו, הם מתנגדים להם, ומחמירים את המצב, עד כדי דיכאון וטיפול תרופתי או חמור מזה.
אז מה לעשות?
הבגרות מופיעה כאשר אנחנו לומדים להבחין בין מצב שבו יש לנו מה לעשות בנידון למצב שבו אין לנו מה לעשות, וצריך לזרום עם המצב הלא נעים החדש שהופיע.
או במילים אחרות, ללמוד את תפילת השלווה המפורסמת
"אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה – לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי,וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם."
כאשר נכנסה הקורונה לחיינו לפני שנתיים, נדרשנו להשלים עם ההשפעה של הריחוק החברתי הנדרש, המסיכות, הסגרים.
אלו שהשלימו עם החלקים שלא ניתנים לשליטתם, עברו את השנתיים האלו בצורה חלקה יותר מאלו שלא.
הנה רשימה קצרה של 10 דברים שלמדתי, שאם לא נשלים איתם, נייצר סבל מיותר:
1. אנחנו וכל היקרים לנו נזדקן ונמות בזמן כלשהוא, וזה נותן את הטעם לחיים.
2. אי אפשר למנוע כאב מהילדים שלנו או שאר האהובים שלנו.
3. בני אדם אחרים לעולם לא יחשבו כמונו ב 100%.
4. תמיד יהיה רוע בעולם.
5. אין לנו שליטה אמיתית על החיים.
6. לא הכול יילך חלק, וטוב שכך.
7. לחיים יש קצב משלהם, ולרוב לא נקבל את מה שאנחנו רוצים בזמן שאנחנו רוצים אותו, אם בכלל.
8. מחלה היא לא הבעיה, היא התרופה.
9. רגשות לא נעימים כמו עצב, צער, אשמה, בושה, בדידות הם חלק חשוב במארג הנפשי האנושי. בלעדיהם לא היו הרגשות הנעימים.
10. הרבה פעמים אין לי את הכוח הנפשי לעשות את מה שאני חושב שאני צריך לעשות.
