אחריות אישית: המפתח לחיים בעוצמה אמיתית
זמן קריאה: 9 דקות
מה ההבדל בין בן אדם שחי בעוצמה לבין בן אדם שמרגיש תקוע? מה גורם לאחד להרגיש שהוא יוצר את חייו, בעוד השני מרגיש שהחיים קורים לו? התשובה טמונה בשני מילים פשוטות, אבל עמוקות במשמעותן: אחריות אישית.
אחריות אישית נשמעת כמו משהו שכולנו מכירים, נכון? אבל האם באמת מבינים מה המושג הזה אומר? והכי חשוב, איך זה שונה מהאשמה שכולנו מכירים כל כך טוב?
בשיעור הקודם דיברנו על סולם התודעה, שמורכב משני חלקים: התודעה ההישרדותית והתודעה התבונית. אמרנו שבתודעה התבונית אנחנו פועלים בצורה קריאטיבית, יוצרים ופועלים מתוך עוצמה ועם הזרימה של החיים. לעומת זאת, בתודעה ההישרדותית אנחנו ריאקטיביים, מפעילים הרבה כוח כי אנחנו פועלים נגד הזרימה, ולכן אנחנו נשחקים.
היום נצלול עמוק לתוך השאלה: איך בעצם מביאים את עצמנו לפעול מתודעה תבונית? איך חיים מתוך עוצמה? התשובה היא גישה אחת פשוטה אבל מהפכנית: אחריות אישית.
מהי באמת אחריות אישית?
כשמדברים על אחריות אישית, רבים חושבים שהם מבינים את המושג. "אני בן אדם אחראי", אתם אומרים לעצמכם, "אני עושה את כל הדברים הנכונים". אבל אחריות אישית היא משהו הרבה יותר עמוק מסתם לעשות את מה שצריך.
בחברת לנדמארק, שם התחלתי את המסע שלי להתפתחות אישית, היה משפט שחקוק בי לעד: "אחריות מתחילה עם הנכונות להיות גורם בחייך, בסופו של דבר זה הוא הקשר שמתוכו אתה בוחר לחיות".
מיכל זיו, מנחת הפורום היחידה בישראל שהנחתה לכ-70,000 אנשים במהלך 20 שנה, מסבירה את זה בצורה מדויקת: "אחריות זה הקשר שמתוכו אנחנו בוחרים לחיות. במילים אחרות, זה מקום שממנו אנחנו באים לחיים. זה לא מבוסס על ראיות, זה לא מבוסס על תחושות אישיות, אלא זה איזשהו מקום והקשר שממנו אני בא לחיים שלי, שאני אחראי, אני גורם בעניין של החיים שלי. אני הגורם בחיים שלי".
זה לא עול כבד על הכתפיים שלך. זה לא משהו שאתה חייב לעשות. זה מתנה. זה חסד שאתה נותן לחייך.
למה אנחנו מפחדים מאחריות?
השאלה המתבקשת היא: אם אחריות אישית היא כל כך מעצימה, למה רבים מאיתנו מתחמקים ממנה?
התשובה פשוטה: פחד מכישלון. אנחנו לא רוצים לקחת אחריות על דברים שלא עובדים, על כישלונות, על מצבים לא נעימים. אנחנו מוכנים בשמחה לקחת אחריות על ההצלחות שלנו, אבל כשזה מגיע לדברים שלא הסתדרו, אנחנו נסוגים אחורה.
למה? כי כשלון או אי הצלחה מופיעים לנו כאיום גדול. אם אני אחראי רק אני על משהו שלא הצליח, אז אני אשם. ואז עולה לנו חוויה כבדה של אשמה.
רגע, תעצרו פה. האם אחריות שווה לאשמה? זו אחת ההבחנות המרכזיות והחשובות ביותר שצריך להבין. אחריות היא לא אשמה. זה לא "אוי ואבוי, אני אשם". זה לא משפט עצמי. אחריות אישית היא מקום של כוח, זה חסד, זו מתנה שאני נותן לחיים שלי.
ההבדל המהפכני בין אשמה לאחריות
בואו נבין משהו מהותי: יש הבדל עצום בין אשמה כרגש זמני לבין אשמה כרגש מתמשך.
בסולם התודעה, יש לנו בחלק התחתון רגשות לא נעימים: בושה, אשמה, כעס, פחד, שנאה. כל הרגשות האלה מופיעים לנו כאיתות, כסימן שמשהו הוא לא במיתאם למה שאנחנו רוצים בחיים, למוסר העצמי שלנו.
ברגע שאנחנו מקבלים את האיתות הזה, "אוי, עשית משהו לא בסדר עכשיו", האיתות הזה אמור לסמן לנו שינוי של כיוון ההתנהגות. לפעמים כדי לשנות את ההתנהגות שלנו, יש לנו סיכונים שאנחנו צריכים לקחת, או אפילו מאמצים גדולים שאנחנו צריכים לעשות, או פחדים שאנחנו צריכים להתמודד איתם.
אם אנחנו מקשיבים לאיתות, הרגש נפסק. למשל, אני מרגיש אשמה, אז אני אומר "אוקיי, עכשיו אני צריך להתנצל, זה מביך. או אני צריך לעשות מאמץ ולפצות". אם אני מקשיב לזה ולוקח אחריות, רגש האשמה יעשה את תפקידו ויחלוף.
הבעיה מתחילה כשאנחנו משתמשים ברגש הזה כתחליף לאחריות. כלומר, אנחנו נתקעים בתוך הרגש הזה כדי להימנע מלקחת אחריות.
והנה המהלך המתוחכם שאנחנו עושים לעצמנו: אנחנו מסתירים לעצמנו את ההונאה העצמית הזאת. כשאני לא רוצה לקחת אחריות, אני אהיה מוצף באותם רגשות לאורך זמן. ואז אני אומר לעצמי, "רגע, אני משקר לעצמי. אני מרגיש נורא נורא אשם, וזה נראה נורא נורא אמיתי". אבל אני פשוט נתקעתי בתוך תודעה הישרדותית, ואני נמנע מלקחת אחריות.
מיכל זיו משתפת מהחוויה שלה: "לאחרונה עשיתי משהו שקשור בעבודה המקצועית שלי, ופישלתי. אשכרה פישלתי. והיה לי לילה מזעזע הרגשתי אשמה. רגש של אשמה זה רגש מאוד לא נעים. אמרתי לעצמי, איך עשיתי את זה? איך עשיתי את הטעות הזאת? אני שאני כל כך מיומנת".
"ואחרי שהתבוססתי בתחושה הזאת יום וחצי, שזה הרבה זמן, אמרתי לעצמי, אני חייבת לעשות מעשה. התקשרתי למי שהייתי צריכה להתקשר, כולל הבעלים של החברה, ולקחתי אחריות ואמרתי: אני פישלתי, אני לא עשיתי את מה שאמרתי שאני אספק. זה לא היה לי נוח, אבל זה שיחרר אותי. זה כל כך שיחרר אותי".
ההבדל בין: גורם לדברים לקרות, לקורבן של נסיבות
יש שני מצבים שבהם אנחנו יכולים להיות בכל רגע בחיים.
מצב ראשון: אחריות. אני גורם לדברים לקרות, אני הפועל, אני זה שעושה, ואז אני חווה את עצמי כיוצר המציאות. זה מצב של תודעה גבוהה, אני יוצר את המציאות שלי, כלומר גם את התוצאות שיצרתי, אני לוקח עליהם אחריות ואז אני אומר: אני יצרתי את התוצאה הזאת.
מצב שני: קורבנות. אני מתחמק מאחריות, ובוחר במצב אחר שנקרא "מצב קורבן" או Victim mentality. זה אומר שדברים קורים לי, שאני זה שפגוע, זה שאני זה שקרו לו הדברים, ואז אני בעצם אומר: אני לא יוצר את המציאות שלי, זאת המציאות שנוצרת עליי, אליי.
ברגע שאני בוחר בזה, יש לי רווח אדיר: אני לא צריך לקחת אחריות, אני לא צריך לקחת סיכונים, אני לא צריך להתאמץ. אבל אני צריך לוותר על משהו בשביל זה, אני צריך לשלם במחיר מסוים, והמחיר הזה הוא העוצמה שלנו בעולם, הוא החוויה שלנו שאנחנו יוצרים את המציאות.
כשאני פוגש זוגות שהם במריבה גדולה, כשאני פוגש אנשים שנפגעו בכל מיני צורות, ברגע שאני נשאר לאורך זמן במצב הקורבן, אני בעצם מרושש את עצמי מאנרגיה, מרושש את עצמי מעוצמה ומחוויית היצירה בחיים. זה המחיר הנוראי של לבחור בעמדה של להיות קורבן.
סיפורי הכיסוי שלנו
אתם מכירים את המשפטים האלה? "הזוגיות שלי לא עובדת כי הבעל שלי לא נמצא מספיק בבית". "העסק שלי לא עובד בגלל המצב הכלכלי". "אני לא מביאה את עצמי באופן פתוח וחופשי עם הילדים שלי בגלל שהם סגורים ומתנגדים לי".
אלו סיפורים ושיחות שיש לכל אחד מאיתנו. וזה הכל מה שנמצא שם כברירת מחדל, בדיוק בגלל הפחד שדיברנו עליו קודם.
למה? כי אם אני אעזוב את מקום העבודה שלי, או אם אני אעשה שיחה עם הילדים שלי, זה עלול להיות מביך, זה עלול להיות כישלון. אז אני מצדיק את זה באיזשהו אופן. זה בגלל העבר שלי, או זה בגלל שאי אפשר לדבר איתם, או זה בגלל שהמבנה בעבודה שלי הוא כזה שלא מאפשר לי להביא את עצמי במלואי.
ומה שנמצא שם מאחורי? פחד להיכשל ורצון להישאר באזור הנוחות ולהרגיש טוב.
הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו משתמשים בבעיות שקרו לנו ובצרות שקרו לנו כמו סיפור כיסוי. בגיל 28, כשהגעתי לפורום של לנדמארק, אחת התכונות העיקריות שלי הייתה: אני עופר לוי, אני בן אדם אחראי. ואיך יש לי הוכחות? עשיתי את כל מה שצריך, הייתי הילד הטוב, עשיתי את האוניברסיטה בהצטיינות, מצאתי עבודה טובה.
וכשהסתכלתי על החיים שלי, אמרתי, אוקיי, למה אני נמצא במצב הזה? והרגשתי שאין לי ברירה. כששאלתי את עצמי למה אני לא מרוצה, אמרתי: אין לי ברירה, בגלל ההיסטוריה שלי, בגלל שגדלתי בשכונת מצוקה, בגלל שלא היה לי טוב, אני חייב עכשיו עבודה בטוחה ומסודרת, ולכן אני פה סובל.
מי האשם לזה שאני בעבודה שאני לא אוהב? התשובה הייתה: ההיסטוריה שלי. וברגע שראיתי את זה, הבנתי שיש משהו שאני נמנע ממנו. כלומר, אם אני בעצם לוקח אחריות על מצבי ומפסיק להאשים את ההורים שלי, אז אני בעצם לא חייב להישאר במקום העבודה הזה.
אחריות מדומה: המלכודת החבויה
יש עוד סוג של התחמקות מאחריות שרבים לא מזהים: אחריות מדומה, או מה שנקרא אחריות יתר.
אחריות מדומה זה שאני מתחיל לדאוג במקום לעניינים שלי לעניינים של אחרים. כלומר, מישהו מתחיל לבקש ממני לקחת אחריות על מה שהוא מרגיש, או על מה שבתחומי המחויבות שלו.
לדוגמה, דבורה שיתפה בשיעור: "יש לי בת נשואה עם שתי בנות, והם גרים ביחידת דיור שמחוברת לבית שלי. כשהיא התחתנה ורצתה לעבור לגור אצלנו, הגענו להסכמה שהיא תשלם לי שכירות. והיו כאלה שאמרו לי שאני שמה מקל בגלגלים. אבל אני התעקשתי. זה בא מניסיון שלי, שגרתי 14 שנה אצל ההורים של בעלי ללא מחויבות כלכלית, וכשנכנסנו לבית משלנו, קיבלנו את הסטירה של החיים".
"אבל", היא מספרת, "כל הבלאגן שלה בבית, הכביסות, הבישולים, זה מתערבב עם שלי. וכל פעם שאני שמה עליה גבולות, זה שוב חוזר".
כאן מופיע הקונפליקט: היא לקחה אחריות נכונה על עצמה כשדרשה שכירות, אבל נכנסה לאחריות מדומה כשהתחילה לדאוג לעניינים שהם באחריות הבת שלה. היא הפכה להיות מרצה, עושה יותר מדי לאחרים, ובכך למעשה נמנעת מלקחת אחריות על עצמה, על שלוותה, על הגבולות שלה.
כשאנחנו מרצים, אנחנו נוטים למה שנקרא אחריות יתר, אבל זה לא באמת אחריות. אנחנו מתחילים לטפל גם בעניינים שהם לא שלנו, וקל מאוד לאחרים לזרוק אותם עלינו בגלל הנטייה הזאת. ואז אנחנו פועלים שלא באחריות אמיתית.
לכאורה אנחנו לוקחים יותר מדי אחריות, אבל דווקא הפעולה הזאת של יותר מדי אחריות היא הדגמה לאי אחריות. וזו נטייה אצל אנשים מרצים, שלא מסוגלים לשים גבולות, שלא מסוגלים להגיד לא.
לקחת אחריות על הטוב וגם על המאתגר
אחד הדברים החשובים ביותר שצריך להבין: אנחנו אחראים על הכל, על הטוב, על הרע ועל המכוער.
הרבה פעמים על הדברים הטובים, אנחנו מנפנפים, "אה, זה קרה בנס, יצא לי כזה". אבל אם אנחנו לוקחים אחריות אמיתית, צריך לשים את העוצמה גם במקום של גם על מה שעובד בחיי, אני אחראי לזה. זה לא קרה סתם, כי הסתדרו הכוכבים וקיבלתי את הג'וב ועשיתי את הדבר המדהים הזה. לא, גם אני אחראי על הטוב, כמו על הכל, כל העניין כולו.
כשאנחנו מוכנים לקחת אחריות על זה שבאופן בלתי מודע אנחנו יוצרים לעצמנו דברים לא נעימים, תהיה לנו גישה באופן מודע גם להפסיק אותם. אם יש לי מינוס בבנק קבוע, ואני אשאל את עצמי: האם באופן בלתי מודע אני מייצר את המינוס הזה כל הזמן? תהיה לי גם גישה באופן מודע להפסיק את המינוס הזה.
זה השיעור: אני היוצר של חיי. ואחריות אישית היא הגישה ליצירה מודעת של חיי. קורבנות זאת יצירה בלתי מודעת של חיי, יצירה של הרבה סבל.
סיכום: המפתח לעוצמה אמיתית
לא סתם בחרתי את השיחה על אחריות אישית כראשונה אחרי היסודות. זה המפתח להתפתחות אישית. אני לא יכול להתפתח כבן אדם אם אני לא בוחר בגישה, בהקשר, שאני זה שגורם לדברים לקרות.
אחריות אישית נשמעת בנאלית, נשמעת משהו שכולם יודעים מה זה התפתחות אישית. אבל בפועל זה משהו הרבה יותר עמוק.
תסתכלו רגע על החיים שלכם. איפה דברים לא עובדים כמו שאתם רוצים? איפה אתם מרגישים כבדות בחיים שלכם? הגישה ליציאה מתוך החוויה הכבדה הזאת תהיה לראות איפה אתם לא לוקחים אחריות במקום הזה.
תמיד, תמיד, תמיד יהיה לנו סיבה והצדקה והסבר למה דברים הם כפי שהם, או למה אני לא מדבר, למה אני לא פועל, למה אני לא משנה. והסיבה תהיה מאוד משכנעת: כי אני מפחד, כי זה יצריך ממני להתמודד עם משהו לא נוח, כי זה עלול להיכשל.
תמיד כשאתם תבואו להסתכל על המקומות שלא עובדים, שקשה לכם, שאתם מרגישים שזה מייאש ובלתי אפשרי, ברגע שאתם חווים את זה כלא בשליטתכם, אתם בייאוש. אתם מרגישים שאתם בכלא, שזה לעולם לא ישתנה.
והמפתח הזה, שנקרא אחריות אישית על הכל, הוא המפתח לפתוח את הדלת של הכלא, לצאת החוצה וליצור שינוי אמיתי. להתחיל לחיות מתוך עוצמה. להרגיש שאתם יוצרים את חייכם, ולא שהחיים קורים לכם.
האדם הוא היוצר את גורלו. והוא עושה את זה באופן מודע כשהוא לוקח אחריות על כל מה שהוא עושה. והוא מתחיל לשים את תשומת ליבו על כל מה שלא נעים בחייו, כל מה שלא עובד בחייו.
זה לא קשור לצדק. זה לא קשור אם אתם צודקים או לא צודקים. זה מקום לעמוד בו. מקום שממנו אתם יכולים לחיות בחופש אמיתי, בעוצמה אמיתית, וליצור את החיים שאתם באמת רוצים.
ברוכים הבאים למסע. למסע אל תוך עצמכם, אל תוך העוצמה האמיתית שלכם.
רוצים לצלול עמוק יותר?
השיעור המלא זמין כאן:
ואם אתם רוצים להצטרף למסע של ממש, מוזמנים להצטרף לתכנית החינמית ההצלחה מתחילה מבפנים שהשיעור שקראתם הוא חלק קטן מתוך עולם שלם.
