ההצלחה מתחילה מבפנים: למה אנחנו מגיבים בלי לבחור ואיך משנים את זה
זמן קריאה: 10 דקות
חשבתם פעם למה אתם מגיבים בדיוק אותו דבר בכל פעם שבן או בת הזוג שלכם אומרים משהו מסוים? למה אתם פונים אוטומטית לכיוון הבית כשאתם נוהגים, גם כשרציתם לנסוע למקום אחר לגמרי? ולמה אותן מריבות חוזרות על עצמן שוב ושוב, כאילו מישהו לוחץ על כפתור "חזור" שאתם לא מצליחים למצוא?
התשובה נמצאת במושג שהוא אולי היסודי ביותר בעולם ההתפתחות האישית, מושג שברגע שמבינים אותו, החיים נראים אחרת לגמרי. המושג הזה נקרא אוטומטים, והשיעור השביעי בתוכנית "ההצלחה מתחילה מבפנים" של עופר לוי עוסק בו לעומק, עם דוגמאות מהחיים, תובנות מעולם הפסיכולוגיה וכלים מעשיים שאפשר ליישם כבר היום.
מה זה בעצם אוטומט ולמה זה משנה את הכל
אוטומט הוא כל פעולה, מחשבה או רגש שקורים אצלנו בלי בחירה מודעת. זו תגובה שאנחנו שולפים באופן אוטומטי מתוך המחסן של הזיכרונות שלנו, בלי שאנחנו באמת עוצרים לרגע ובוחרים איך להגיב. וזה מתחיל כבר מהרגע שנולדנו.
כתינוקות, אנחנו מגיעים לעולם כלוח חלק במובן מסוים. יש לנו את האופי שלנו, אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה קורה כאן. אנחנו מתחילים לחוות את המציאות ולפי מה שקורה לנו ולפי התגובות שאנחנו מקבלים, אנחנו מתחילים לתייק בתוך הראש, בתוך התודעה ובתוך הגוף את המידע של מה זו המציאות ואיך צריך להגיב לכל מצב. התגובות האלה, המחשבות האלה וההתנהגויות האלה הופכות עם הזמן להיות אוטומטיות לחלוטין.
עופר מסביר שבאנגלית יש הבחנה חשובה שלא קיימת בעברית. יש response, שזו תגובה מודעת שבה אני רואה את המצב ובוחר איך להגיב, ויש reaction, שזו בעצם חזרה על פעולה ישנה. כשאנחנו במצב של ריאקציה, אנחנו לא באמת מגיבים למה שקורה עכשיו, אלא שולפים תגובה מהעבר. וזה בדיוק ההבדל בין אדם שחי בבחירה לבין אדם שחי על טייס אוטומטי.
שלושת סוגי האוטומטים שמנהלים את החיים שלנו
האוטומטים שלנו מתחלקים לשלושה סוגים עיקריים, וכדאי להכיר כל אחד מהם כדי להתחיל לזהות מה קורה בפנים.
הסוג הראשון הוא אוטומטים גופניים. אלה כוללים את האינסטינקטים המולדים כמו פחד מרעש או מגובה, את הפעולות המוטוריות שלמדנו כמו הליכה ונהיגה, וגם את ההתמכרויות. כשאנחנו לומדים לנהוג, בהתחלה אנחנו צריכים לחשוב על כל פעולה, איך להחזיק את ההגה, מתי להכניס הילוך, אבל מנקודה מסוימת הכל נהיה אוטומטי ואנחנו כבר לא חושבים על זה. אותו דבר עם נגינה ועם כל מיומנות פיזית אחרת. אבל ההתמכרויות הן הצד הבעייתי של האוטומט הגופני. למה אנשים מתקשים כל כך להיפרד מהן? כי הן הפכו להיות הרגלים אוטומטיים. הגוף פשוט רוצה את החוויה הנעימה של הסוכר בדם, של האדרנלין, ולא משנה כמה נחליט בראש לעצור, האוטומט הגופני חזק יותר. כמו שעופר אומר, באופן כללי הנקודה של סבל בחיים אומרת שאנחנו לא מצליחים להשתלט על האוטומט.
הסוג השני הוא אוטומטים רגשיים. אנחנו מכירים אותם היטב בכל הרגעים שאנחנו לא מצליחים לשלוט ברגשות שלנו. הכעס שעולה במריבות הזוגיות, האכזבות, הניתוק הרגשי כשמשהו כואב, אכילה רגשית כשלא נעים לנו. כל אלה הם תגובות שנובעות מרגש שעולה, ואנחנו רוצים או להעלים אותו כי הוא לא נעים, או לרדוף אחריו כי הוא כן נעים.
הסוג השלישי, והוא אולי המפתיע ביותר, הוא אוטומטים מחשבתיים. אנחנו חושבים שאנחנו חושבים את המחשבות שלנו, אבל הרבה מהמחשבות האלה הן אוטומטיות לחלוטין. התפיסה העצמית שלנו, מי שאנחנו חושבים שאנחנו, זה משהו שהצטבר עם השנים ולאט לאט נהיה קבוע. ככל שאנחנו תופסים את עצמנו יותר כדבר קבוע, אפשר לזהות שאנחנו יותר תקועים באוטומט המחשבתי הזה.
הפרספקטיבה האישית שלנו היא דוגמה נוספת. עופר מזכיר שבשיעור השני הוא דיבר על בעיית שני העולמות, ואותו עיקרון עובד גם כאן. אנחנו מסתכלים על העולם מתוך התפיסה שלנו ולא מבינים למה אנשים אחרים חושבים אחרת.
ואולי הדוגמה הכי מעניינת שעופר מביא היא על אמונות תרבותיות. מתי אנחנו מגלים שמה שאנחנו חושבים הוא אוטומט? רק כשאנחנו יוצאים מהסביבה המוכרת. אתם מגיעים לחו"ל ופתאום רואים את האיטלקים או את התאילנדים אוכלים משהו אחר, מדברים אחרת, מתנהגים אחרת, ואתם אומרים וואו, רק עכשיו אני מבין שהייתי בתוך איזו קופסה שלא שמתי לב אליה. כל הזמן הדברים חזרו על עצמם, אותה נראות, אותו דיבור, אותן דעות. גם הנחות יסוד שגויות הן אוטומט מחשבתי. עופר מביא דוגמה מהאתר שלו, אתר הלימודים הגדול בישראל, ואומר שאם תשאלו עשרות אלפי סטודנטים למה הם הלכו לתואר אקדמי, התשובה של רבים תהיה "כי ככה כולם עושים." זו הנחת יסוד שהפכה לאוטומט שמנהל החלטות חיים שלמות.
הבעיה האמיתית עם אוטומטים: למה אנחנו תקועים
אוטומטים הם לא בעיה כשלעצמם. אנחנו צריכים הרגלים כדי לתפקד, אנחנו לא יכולים כל הזמן לחשוב מה לעשות. הבעיה מתחילה כשהאוטומטים לא עובדים לנו טוב, וזה קורה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
הבעיה המרכזית היא שתגובה אוטומטית היא תמיד תגובה מהעבר. כשאני שולף תגובה מהמחסן של הזיכרונות שלי אני בעצם מגיב לפי משהו שקרה פעם, לא לפי מה שקורה עכשיו. ואם המצב הנוכחי שונה מהעבר, התגובה שלי מנותקת מהמציאות. עופר נותן דוגמה יפה: אם כשהייתם קטנים ההורים צעקו עליכם והאוטומט שלכם היה לסגת אחורה, אתם עושים את זה עכשיו גם בזוגיות. אבל בן או בת הזוג שלכם זה לא ההורים שלכם, והמצב הוא שונה לחלוטין.
עופר מציין שאנחנו רואים את זה מאוד בוויכוחים פוליטיים. אנשים לא מקשיבים אחד לשני, כל אחד שולף את הדעה שלו, ופשוט חוזרים על אותם טיעונים שוב ושוב. אין למידה, אין שום דבר חדש, רק אוטומט מדבר עם אוטומט. ואותו דבר בדיוק קורה גם ביחסים הזוגיים, שם חוזרים על אותה מריבה שוב ושוב בלי שום התקדמות.
המלכודת של הרציונליזציה: איך אנחנו מצדיקים את האוטומטים
אחד הדברים המרתקים ביותר שעופר מציג בשיעור הזה הוא מושג הרציונליזציה. מה קורה כשאנחנו פועלים מתוך אוטומט? אנחנו לא מודעים לזה, ואז אנחנו מתחילים להסביר את ההתנהגות שלנו כאילו היא הייתה בחירה מודעת.
למה צעקת על הילדה? כי היא התנהגה לא יפה. למה שמת כל כך הרבה כסף על המניה? כי ראיתי שהיא הולכת לעשות משהו חשוב. למה קנית את התיק הזה? כי אני חייב תיק עכשיו. אנחנו כל הזמן מסבירים פעולות אוטומטיות, במקום פשוט להגיד "וואלה, אני לא יודע למה עשיתי את זה."
עופר מביא את הרעיון של טל שביט שקורא לזה בצורה קיצונית "מפתולוגיה לאידיאולוגיה". כלומר משהו רע קורה לנו, אנחנו מפתחים התנהגות כתגובה, ואז אנחנו הופכים את ההתנהגות הזאת לתפיסת עולם שלמה. מישהו שהחרימו אותו בגן עלול להפוך לתוקפני ואז להסביר שאי אפשר לסמוך על אף אחד. מישהו שמפחד ממלחמות עלול ליצור תפיסה פציפיסטית, לא מתוך אמונה אמיתית בשלום, אלא מתוך פחד.
עופר מדגיש שזה לא אומר שנקודות המבט האלה הן לא לגיטימיות, אבל השאלה היא מאיפה הן מגיעות. האם אני פועל מתוך האוטומט שלי ואז מצדיק אותו, או שאני באמת חושב את מה שאני חושב?
האזינו לפרק המלא להתנסות עמוקה יותר בנושא >>
הילד, ההורה והבוגר: מודל שמשנה את הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו
בחלק השני של השיעור, עופר לוקח אותנו למסע מרתק לתוך עולם הפסיכולוגיה. הוא מתחיל מפרויד ומודל שלושת חלקי הנפש. הילד הוא החלק הפרימיטיבי, היצרי, שנוכח מלידה ופועל על פי עקרון העונג. ילד קטן כל מה שהוא רוצה זה סיפוק מיידי והימנעות מכאב, וגם כמבוגרים יש לנו את החלק הזה, אותם רגעים שאנחנו מרגישים שאנחנו חייבים לקבל מה שאנחנו צריכים עכשיו, בלי סבלנות. עופר מדגיש שזה לא דבר רע, זה החלק היותר חי שבנו, החלק שנותן לנו את טעם החיים. הבעיה היא רק כשהוא משתלט.
הסופר אגו הוא החלק המוסרי, המצפון שלנו, שמתפתח בגיל 3 עד 5 מתוך הערכים שקיבלנו מההורים ומהסביבה. הוא כמו השוטר הפנימי שמעניש אותנו באשמה על התנהגויות רעות ומתגמל אותנו בגאווה על התנהגויות טובות. עופר מציע לנסות להתבונן פנימה על השיח הפנימי שלנו ולשים לב לקול הזה, הקול שנשמע כמו מחנך, כמו שופט. פשוט להגיד לעצמנו "הנה הסופר אגו שלי מדבר."
האגו הוא זה שמגשר בין השניים, המנהל שמתאם את הפעילות. הוא גם הופך להיות המסכה החברתית שאנחנו מלבישים, הדימוי של מי שאנחנו. כששואלים אותנו "מי אתה?" בדרך כלל האגו הוא זה שמדבר.
אבל עופר ממשיך למודל שהוא מתאר כיותר נגיש וקל להבנה, מודל ניתוח הטרנסאקציות של ד"ר אריק ברן משנות השישים. לפי ברן, בכל אחד מאיתנו פועלים שלושה מצבים: הילד, ההורה והבוגר.
הילד הוא כל הזיכרונות שיש לנו מחוויות הילדות. כילדים היינו חלשים, תלויים, לא תמיד יודעים להביע את עצמנו. כל החוויות האלה, הנעימות והלא נעימות, נשמרות כמו ספריית הקלטות שהופכות לריאקציות שאנחנו שולפים בבגרות. הילד שבנו יכול להיות חופשי וספונטני, או מסתגל ומרצה, או מרדן וכועס, והכל תלוי במה שחווינו.
ההורה הוא כל מה שקלטנו מההורים שלנו, מהמורים, מהסביבה. כל ה"צריך" וה"אסור" וה"חייב" שנשמרו אצלנו כפקודות. ההורה הפנימי יכול להיות ביקורתי ושיפוטי, עם אצבע מאשימה ומילים כמו "אף פעם", "תמיד", "אסור", או שהוא יכול להיות מטפח ותומך, כזה שאומר "יהיה בסדר" ומדבר בצורה רכה.
הבוגר הוא החלק המודע שלנו, זה שמסתכל על מה קורה ברגע הנוכחי ומקבל מידע גם מההורה וגם מהילד כדי להחליט מה לעשות עכשיו. הנקודה הקריטית שעופר מדגיש היא שתגובות ההורה והילד הן אוטומטיות, ורק התגובה של הבוגר היא באמת מודעת.
איך זה נראה במריבה זוגית: דוגמה שכל אחד יזהה
עופר מביא דוגמה מדהימה שממחישה את כל התיאוריה בפעולה. דמיינו מצב כזה: אישה חוזרת הביתה אחרי יום קשה. היא רוצה קצת אהבה, קצת תשומת לב, מישהו שיקשיב לה. ברגע הזה, מי מדבר? הילדה שבה. הילדה שרוצה שיראו אותה, שרוצה חיבוק מטפח.
עכשיו, היא פונה לבעלה. מה היא צריכה ממנו? שהוא יהיה לרגע ההורה המטפח שלה. שיגיד לה "מותק, את נפלאה, אני מבין שזה היה קשה." אבל מה קורה בפועל? הבעל קולט שאשתו לא בסדר, ובמקום להקשיב, הוא נכנס למצוקה. הילד הקטן שלו מתחיל להרגיש "אם אני לא מצליח לגרום לה להיות שמחה, אני נכשלתי". ואז הוא מתחיל לתת פתרונות מתוך לחץ, לא מתוך הקשבה.
התוצאה? היא פונה כילדה להורה מטפח, והוא עונה כילד לחוץ. שניהם באוטומט, אף אחד לא מדבר מהמקום הבוגר, וזה מה שיוצר את הפיצוץ.
עופר מסביר שאפשר לזהות מי מדבר בנו לפי סוג התגובה. אם התגובה שלנו היא רגשית, זה כנראה הילד שמדבר. אם התגובה היא שכלית, ביקורתית או מחנכת, זה כנראה ההורה. ברן קרא לקונפליקטים האלה "טרנזקציות צולבות", כלומר מצבים שבהם אני מדבר ממקום אחד ומצפה לתגובה מסוימת, אבל הצד השני עונה ממקום אחר לגמרי. למשל, מישהו שואל בצורה עניינית: "ראית את המסמכים שהנחתי על השולחן?" ובמקום לקבל תשובה עניינית, הוא שומע: "אוי, אתה תמיד מאבד דברים, כדאי שתהיה יותר מסודר". או מישהו שמזכיר "יש לנו פגישה בשעה שתיים, זוכר?" והצד השני מגיב: "למה אתה תמיד לוחץ עליי?" מכירים את זה?
מה עושים עם כל זה: כלים מעשיים ליישום בחיים
אחת המשתתפות בשיעור שיתפה סיפור אישי שממחיש בדיוק את הדרך קדימה. היא סיפרה שגם היא ובעלה נקלעים לאותו דפוס, היא באה לספר משהו והוא אוטומטית שולף פתרונות. אבל בגלל שהם כבר עושים עבודת מודעות, הם מצליחים לזהות את הרגע הזה ולצחוק עליו. היא אומרת לו "שוב אתה עם הפתרונות". הוא מבין, יורד מהפתרונות ונותן חיבוק. האוטומט עדיין קופץ, אבל אפשר לזהות אותו ולתקן.
עופר הציע לה כלי נוסף: כשהיא מרגישה שהיא צריכה אהבה או הקשבה, להגיד לבעלה ישירות "תהיה לי 'אבא' לרגע." לא כמשהו ילדותי, אלא כדרך ישירה לתקשר את מה שהיא צריכה. תן לי חיבוק, אני לא צריכה פתרונות עכשיו, אני צריכה שמישהו יחבק את הילדה הקטנה שבי.
משתתפת אחרת שיתפה סיפור מרגש על הקשר עם הבת שלה. היא גדלה לאמא ביקורתית ושיפוטית, והפכה בעצמה לכזאת. כשהבת שלה אמרה "אבא לא היה עושה ככה", קפצה לה הקלטה רגשית חזקה. עופר הסביר לה שמה שהבת אמרה זה ההקלטה של הבת, לא שלה. העבודה האמיתית היא לא לטפל בהקלטות של מישהו אחר, אלא לזהות את ההקלטה שקופצת אצלנו ולא לתת לה להשתלט.
כשעופר שאל אותה "את יודעת כמה חופש זה לתת לאנשים להגיד את ההקלטות שלהם בלי שזה יזיז לך?" היא הבינה שזו העבודה האמיתית. זה הרבה עבודה, אבל כשמתאמנים בזה, נהיים אדם חופשי. ויותר מזה, הרגש המרכזי שמגיע הוא גאווה. גאווה שאני יכולה להיות אדם גדול ולא ליפול לקטנוניות, שאני יכולה להיות שם עבור הבת שלי במאה אחוז.
כמה צעדים מעשיים שאפשר להתחיל עוד היום
הצעד הראשון הוא פשוט להתחיל לשים לב. תנסו בשבוע הקרוב לזהות רגעים שבהם אתם מגיבים מתוך אוטומט. שימו לב לרגעים שאתם מרגישים שהתגובה שלכם הייתה אוטומטית, שלא באמת עצרתם ובחרתם. אל תשפטו את עצמכם, רק שימו לב.
הצעד השני הוא להתחיל להבחין בין שלושת הקולות. כשאתם מרגישים תגובה רגשית חזקה, שאלו את עצמכם: מי מדבר כאן? הילד הקטן שלי שרוצה אהבה? ההורה הפנימי שלי ששופט ומבקר? או שאני באמת מגיב מהמקום הבוגר, המודע?
הצעד השלישי הוא להפסיק לתת רציונליזציות. בפעם הבאה שתעשו משהו ותתחילו להסביר למה, עצרו רגע ושאלו את עצמכם: האם אני באמת חושב את זה, או שאני מצדיק אוטומט?
למה המודעות הזאת היא המפתח לחופש אמיתי
מה שמרגש בשיעור הזה הוא ההבנה שמודעות לאוטומטים היא לא עוד ידע תיאורטי. היא המפתח לחופש אמיתי בחיים. כשאנחנו לא מודעים לאוטומטים שלנו, אנחנו לא באמת בוחרים. אנחנו רק חושבים שאנחנו בוחרים. אנחנו מגיבים מתוך הקלטות ישנות, שולפים תגובות מהעבר, ואז מסבירים לעצמנו למה עשינו את מה שעשינו.
עופר מחבר את זה לשני השיעורים הקודמים בתוכנית, שיעור האחריות האישית ושיעור האותנטיות. הוא מסביר שאנחנו לא יכולים באמת לקחת אחריות על החיים שלנו ולא יכולים להיות אותנטיים אם אנחנו לא מבינים את האוטומטים שמפעילים אותנו. כי אחריות אישית זה היכולת להגיב, ואם התגובה שלנו היא אוטומטית, אנחנו לא באמת מגיבים, אנחנו רק משחזרים.
ככל שאנחנו נהיים יותר מודעים לאוטומטים שלנו, ככה אנחנו נהיים יותר בשליטה בחיים. יותר חופשיים לבחור, יותר מסוגלים להיות שם עבור האנשים שאנחנו אוהבים, ויותר מסוגלים ליצור את החיים שאנחנו באמת רוצים.
השיעור הזה הוא חלק מתוכנית "ההצלחה מתחילה מבפנים" של עופר לוי. אם הנושא הזה נגע בכם ואתם רוצים להמשיך את המסע, יש עוד הרבה מה לגלות בשיעורים הבאים. כי ברגע שמתחילים לראות את האוטומטים, אי אפשר להפסיק, וזה הדבר הכי משחרר שיש.
עופר לוי הוא מורה להתפתחות אישית ויוצר הסדרה "ההצלחה מתחילה מבפנים".
רוצים לצלול עמוק יותר?
השיעור המלא זמין כאן:
ואם אתם רוצים להצטרף למסע של ממש, מוזמנים להצטרף לתכנית החינמית ההצלחה מתחילה מבפנים שהשיעור שקראתם הוא חלק קטן מתוך עולם שלם.
