ההצלחה מתחילה מבפנים: מחשבות ומה שביניהן

זמן קריאה: 10 דקות

האם פעם עצרתם לשאול את עצמכם מה זו בעצם מחשבה? כולנו אומרים "מחשבה יוצרת מציאות", כולנו יודעים שיש לנו מחשבות שרצות בראש בלי הפסקה, אבל כמה מאיתנו באמת טרחו לבחון מה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו מחשבה? ומה קורה ברגעים שבהם אנחנו לא חושבים, באותם רווחים שבין מחשבה למחשבה?

בשיעור השמיני של הסדרה "ההצלחה מתחילה מבפנים", עופר לוי נכנס לעומק של אחד הנושאים המרכזיים בהתפתחות אישית, נושא שיכול לשנות את הדרך שבה אתם חווים את החיים. לא מדובר ברעיון תיאורטי מנותק, אלא בהבנה מעשית שמשפיעה על כל רגע ביומיום שלכם, מהזוגיות ועד לקבלת החלטות בעבודה. השיעור הזה הוא המשך ישיר לשיעורים הקודמים על "שני העולמות" ועל "מחשבה יוצרת מציאות", ועכשיו עופר לוקח אותנו צעד נוסף פנימה, אל המקום שבו אנחנו יכולים סוף סוף להבין מה הן המחשבות הללו, מה הכוח שלהן, ומה קורה כשאנחנו מפסיקים להאמין שהן מייצגות את כל מה שיש.

מדוע רוב מה שאנחנו חושבים הוא לא באמת חשיבה

עופר פותח את השיעור באבחנה שמפתיעה הרבה אנשים: אם יש לך מחשבות, זה לא אומר שאתה חושב. המשפט הזה נשמע פרדוקסלי, אבל האבחנה הזו היא אחד המפתחות המרכזיים להבנת הנפש האנושית. רוב המחשבות שלנו הן לא תוצר של חשיבה מודעת ומכוונת, אלא תגובות אוטומטיות לגירויים, כמו מכונה שרצה מעצמה.

חשבו על זה כך: מישהו אומר לכם משהו, ומיד עולה בכם תגובה. אתם רואים חדשות בטלפון, ומיד רצה בראשכם שרשרת שלמה של דעות ושיפוטים. זו לא חשיבה, זה גירוי ותגובה. עופר מתאר את החוויה האישית שלו, איך במשך שנים חשב שהדבר הכי חשוב בחיים הוא להיות משכיל, אדם שיודע לחשוב מחשבות חשובות. הוא הלך ועשה שני תארים באוניברסיטה והרגיש חשוב בזכות המחשבות שלו, עד שהבין שמשהו עמוק יותר קורה מתחת לפני השטח.

מחקרים מראים ש-90 אחוז מהמחשבות שלנו חוזרות על עצמן. אותן מחשבות, על אותן סוגיות, על אותן בעיות, שוב ושוב. עופר מספר בכנות שלפעמים הוא ממש משעמם את עצמו, כשהוא מזהה שהמחשבה שעוברת לו בראש עכשיו היא בדיוק אותה מחשבה שחשב אתמול, שלשום ולפני שנה.

ההבדל בין חשיבה אוטומטית לחשיבה תבונית

עופר מציג הבחנה מעשית שכל אחד יכול ליישם: יש חשיבה אוטומטית, ויש חשיבה כפעולה תבונית. חשיבה אוטומטית היא מה שקורה לנו רוב הזמן, גירוי מופיע בסביבה, הוא מעורר אסוציאציה או אמונה מהעבר, ואנחנו נכנסים לרצף של מחשבות מבלי שבחרנו בכך. אשתי אומרת לי משהו וזה מכעיס אותי, אני רואה חדשות ומיד עולה הדעה הפוליטית שלי, מישהו מסתכל עליי באופן מסוים ואני מתחיל לפרש מה הוא חושב עליי.

לעומת זאת, חשיבה תבונית היא פעולה מכוונת. יש בה כוונה, כלומר אני מחליט שאני הולך לחשוב על נושא מסוים. יש בה מבנה ורצף. החשיבה מאורגנת סביב מטרה ולא קופצת ממקום למקום. יש בה מודעות, אני שם לב לזה שאני חושב ומה אני חושב. זה ההבדל בין אדם שיושב ומתכנן את השבוע שלו, בוחן אפשרויות ומגיע למסקנות, לבין אדם שמוצא את עצמו במחשבות שוב ושוב על ריב שהיה לו לפני שבוע.

דבר מעניין שעופר מציין: חשיבה תבונית דורשת אנרגיה, ריכוז ומאמץ. דווקא החשיבה האוטומטית כמעט לא דורשת אנרגיה, היא זורמת מעצמה. אבל כמו אפליקציות פתוחות בטלפון, כל מחשבה אוטומטית צורכת קצת, וכשיש המון כאלה, אנחנו מוצאים את עצמנו תשושים בסוף היום מבלי שעשינו משהו של ממש. כל מי שמכיר את התחושה אחרי גלילה ארוכה ברשתות חברתיות יודע בדיוק על מה עופר מדבר. אתם מרגישים ריקים ותשושים, למרות שלא עשיתם שום דבר שדרש מכם מאמץ אמיתי.

"מצב סרט": כשאנחנו מנותקים מהמציאות ולא יודעים את זה

אחד המושגים המרכזיים שעופר מציג בשיעור הוא "מצב סרט". כשאנחנו מזדהים עם המחשבות שלנו ומתחילים להאמין שמה שעובר לנו בראש הוא המציאות, אנחנו בעצם מתחילים להריץ סרט בראש, ממש כמו סרט טלוויזיה. אנחנו מנותקים מהמציאות, שקועים בתוך העלילה הפנימית שלנו, וחושבים שזה מה שבאמת קורה.

מצב סרט יכול לקבל צורות שונות. אחת הנפוצות היא דרמה. יצירת דרמה סביב משהו שאין לנו השפעה עליו. עופר מביא דוגמה חיה מתוכנית הבוגרים שלו: משתתפת סיפרה שקנתה רכב חדש ומישהי נכנסה בה בכביש בצורה לא חוקית ואף צרחה עליה והאשימה אותה. היא מתארת שלפני שלמדה על ההבדל בין מחשבות למציאות, אירוע כזה היה שולח אותה לדיכאון של שבועות, היסטריה על הרכב החדש שנהרס, התעסקות אינסופית במוסך, ברכב החלופי, בכל מה שקרה ובמה שהיה יכול להיות.

אבל הפעם, היא הצליחה להבחין: המציאות היא שהייתה תאונה, שהפגוש נפגע, שיש סכום מסוים לתיקון. זהו. היא לא נכנסה לסרט של "למה זה קרה לי", "מה יכול היה להיות" או "מה יהיה בעתיד". היא הייתה משוחררת, מסוגלת להתמודד עם מה שיש בפועל, ללכת לטפל באוטו, לשלם על מה שצריך ולהמשיך הלאה.

עבר ועתיד: שני הסרטים שגונבים לנו את החיים

מצב סרט מתחלק לשני כיוונים עיקריים. הכיוון הראשון הוא התעסקות בעבר. עופר חולק בכנות את החוויה שלו: עד גיל 28 הוא היה כל הזמן מדבר על ההיסטוריה שלו, על הקשיים של הילדות ביפו, על כמה פגעו בו וניצלו את המשפחה שלו. אותו תקליט שבור שוב ושוב, כי הוא באמת חשב שזו המציאות. בכל פעם שדיבר על זה, התחזקה אצלו האמונה שזה מה שמגדיר אותו.

הכיוון השני הוא חרדה מהעתיד. אנחנו נמצאים כאן עכשיו, עם הדברים שצריך לעשות כרגע, אבל במקום לעסוק בהם אנחנו חושבים על מה שיהיה. עופר מצביע על קשר מעניין בין שני הכיוונים: החרדה מהעתיד נולדת ממצב סרט של העבר. ממה שאנחנו מפחדים שיקרה, מדברים כואבים שכבר קרו לנו. אנחנו חוששים שנחזור ונחווה אותם שוב.

האדם הוא יצור שמסוגל לדמיין, כלומר לייצר מחשבות של משהו שלא קורה כרגע. בעלי חיים חיים רק ברגע הנוכחי, אבל אנחנו יכולים למשוך את העבר לתוך ההווה, או ליצור תרחישי עתיד שלא קיימים. כשאנחנו לא מבחינים שמה שעובר לנו בראש הוא דמיונות ולא המציאות, אנחנו בצרות.