ההצלחה מתחילה מבפנים: איך תלמיד בינוני ללא בגרות הפך לשותף במשרד רואי חשבון תוך 5 שנים
זמן קריאה: 10 דקות
מה קורה כשבחור צעיר בלי בגרות ובלי ביטחון עצמי, מחליט שהוא הולך להגשים חלום שנראה בלתי אפשרי? ומה קורה כשהוא מצליח, ואז הכל מתפרק ברגע אחד? הסיפור של שי לחמן הוא לא סיפור על מזל או על כישרון יוצא דופן. זהו סיפור על מה שקורה כשלוקחים כלים של התפתחות אישית ומיישמים אותם בעולם האמיתי, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, גם כשהכל הולך כמו שצריך וגם כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
בפרק מיוחד של התוכנית "ההצלחה מתחילה מבפנים", עופר לוי מזמין את שי לחמן, משתתף ותיק שמלווה אותו כבר 15 שנה, לשתף את המסע שלו. מה שנחשף הוא מסלול חיים שמדגים בצורה חיה ומרגשת את העוצמה של חשיבה לטווח ארוך, של נתינת ערך ושל האומץ לבחור אחרת גם ברגעים הכי קשים.
מתלמיד בינוני לסטודנט עם חזון
כולנו מכירים את הסיפורים על אנשים שהצליחו בגדול, אבל רובם מתחילים מנקודת זינוק גבוהה. הסיפור של שי שונה, כי הוא מתחיל ממקום שבו רוב האנשים היו מוותרים.
שי לחמן לא התחיל את החיים עם רוח גבית. בתיכון הוא פשוט לא עשה בגרות. לא בגלל שלא היה לו פוטנציאל, המורים תמיד אמרו לו שיש לו, אלא בגלל שהאנרגיות שלו היו במקום אחר. הוא רצה לחיות, לבלות, להיות עם החברים. הלימודים פשוט לא דיברו אליו.
אבל חוסר הבגרות הזה השאיר חותם. אחרי הצבא הוא הרגיש שהוא פחות טוב מאחרים, שאולי הוא לא יודע לסיים מה שהוא מתחיל. סרטים בראש, כמו שהוא מתאר את זה. לקח לו זמן עד שהעז לצאת להשלים בגרויות, ואז עשה את זה בשנה אחת, מה שלוקח בדרך כלל שלוש שנים. אחרי זה הגיע הפסיכומטרי, ורק בגיל 27 הוא התחיל תואר ראשון בראיית חשבון.
בשנה הראשונה של התואר הוא פגש את עופר לוי, שבאותה תקופה עבד כמרצה לכלכלה. עופר לימד בשיטה שאפשרה לסטודנטים לעבור קורס שלם בשלושה – ארבעה מפגשים, והיה אחד מהסטודנטים הבודדים שהרימו את הכפפה כשעופר הציע להם להצטרף לסדנת התפתחות אישית בשם "צור המפתחות". שי לא ידע מה זה התפתחות אישית, אבל משהו בו אמר שהוא רוצה לרוץ עם שחקן שמביא ערך. מתוך מאות סטודנטים שעברו אצל עופר, בודדים הגיבו להצעה הזו, וזה כבר אומר משהו מיוחד על שי.
חלום השותפות: איך יעד עשור שינה הכל
בסדנת צור המפתחות שי נחשף לכלי שהפך את מפת החיים שלו. הכלי הזה נקרא "יעד עשור" – תכנון לטווח ארוך שמתחיל מהשאלה: "מה אני רוצה להיות עוד עשר שנים", ואז בונים את הדרך לשם בשלבים. שי לקח חלום שהיה אצלו מזמן, להיות שותף במשרד רואי חשבון כמו בן משפחה שהתפעל ממנו, והכניס אותו לתוך המסגרת הזו.
מה שקרה אחר כך הוא מרתק. כשהתחיל את ההתמחות במשרד בינוני – גדול עם 80 עובדים, שי סיפר לכולם שהוא הולך להיות שותף. הוא לא ידע באיזה משרד, אבל ידע שזה היעד שלו. ואז, בכל שנה, כשעמיתים באו לבקש העלאת שכר, שי בא עם חיוך ואמר לבוס שלו: "תן לי מה שנותנים לכולם. פחות מעניין אותי הכסף, אני רק מזכיר לך שאני רוצה בהמשך להיות שותף". במקום זה הוא ביקש את התיקים הגדולים והבעייתיים, אלה שאף אחד לא רצה לגעת בהם.
הגישה הזו של "תביא ערך לפני שאתה מבקש" היא כלי מרכזי שקיבל מהתוכניות של עופר. כל שנה שי שאל את עצמו האם הוא הביא מספיק ערך כדי לבקש עוד, ובמקביל וידא שהוא מתקדם. אחרי חמש שנים, בעוד שהכוכבים בתחום נהיים שותפים תוך שבע שנים, שי הפך לשותף. תלמיד שהיה בינוני, בלי בגרות, עשה את זה מהר יותר מכולם. העובדים שגדלו איתו שאלו בהפתעה: "איך ידעת?" והתשובה שלו הייתה פשוטה: "אני לא ידעתי, פשוט שמתי את זה כיעד".
עופר מדגיש כאן שתי נקודות מפתח. הראשונה: הדרך הכי טובה לחזות את העתיד היא ליצור אותו. שי לא חיכה שמשהו יקרה, הוא יצר את המציאות שלו. והשנייה: לאיזה טווח זמן אנחנו חושבים. רוב האנשים חושבים על מחר בבוקר או על עוד חודש. אנשים שמציגים תוצאות יוצאות דופן חושבים במונחים של שנים.
להיות שותף: ואז מה?
שלושה חודשים אחרי שהפך לשותף, הגיע המשבר. לא משבר חיצוני, אלא פנימי. ההתרגשות שככה, הכרטיס של "אני שותף" כבר לא הלהיב, והשאלה הגדולה הייתה: אוקיי, אז אני שותף, מה עכשיו?
במקום להישאר במקום, שי המשיך "לשחק את המשחק", כמו שהוא קורא לזה. הוא שם יעדים חדשים: בנה מחלקה מקצועית בתוך המשרד, יצר שיטות עבודה משלו, בנה צוות עובדים איכותי ולקוחות שהגיעו מפה לאוזן וביקשו ספציפית שהוא יטפל בהם.
הוא גם הכניס למשרד ערכים שלא היו מקובלים. ימי גיבוש לעובדים, שעות עבודה הגיוניות, תרבות של לויאליות ונתינה. כשלקוח חשוב עבר תקופת משבר עם פירוק חברה, שי והשותף שגידל אותו נתנו שירות יום ולילה בלי לבקש עוד שקל. עובדת שלו אמרה "איזה פראייר, עובד כמו חמור והוא אפילו לא משלם", אבל שי ידע שהוא משחק משחק ארוך.
כשהמשבר נגמר, הלקוח הושיב את שי ואת הבוס הגדול ואמר להם: אני לא אשכח לכם לעולם מה שעשיתם. אני איתכם forever, לא משנה כמה טעויות תעשו. זה רגע שמדגים עיקרון יסודי, גם כשחושבים שהצד השני לא רואה, בסוף דברים טובים נראים ונטמעים.
הקרקע נשמטת: פטירת השותף המקים
ואז, אחרי שנים של בנייה ולויאליות, הגיע המשבר הגדול. השותף המקים, האדם שתחתיו שי גדל, נפטר במפתיע. מה שנבנה בקפידה התחיל להתפורר. השותפים האחרים, שתמיד היו מהדור הישן, ראו בשי מי שמבזבז כסף על העובדים ומפנק אותם עם שעות עבודה נוחות. יום אחד הם הפתיעו אותו ואמרו שהם רוצים שיעזוב.
הקרקע נשמטה. שי היה שותף אבל בפועל חי כמו שכיר, עם הכנסה קבועה שגדלה כל שנה. פתאום הכל עמד להתמוטט. ובאותו רגע, כשהאינסטינקט הטבעי הוא להילחם, לתבוע, לקחת מהם כל מה שמגיע, שי בחר אחרת.
האזינו לפרק המלא להתנסות עמוקה יותר בנושא >>
לא להגיב מתוך הפגיעה: הכלי שעשה את ההבדל
עופר שואל את שי ישירות: הם פגעו בך. איך הצלחת לא להיכנס לדינמיקה של מלחמה? שי מספר שהוא היה בטראומה, במקום מאוד נמוך. הוא בכה מול אנשים ולא הסתיר את הכאב. אבל גם בתוך הכאב הזה, הוא השתמש בכלים שפיתח לאורך שנים.
הכלי הראשון היה להסתכל קדימה ולא לאחור. לא מה לא היה פייר, אלא מה נכון קדימה. הכלי השני היה ההבנה שלהילחם בכוסות רוח זה אפס תרומה. במקום להתעסק בכאב או בשאלה מי אשם, הוא שאל מה יעשה לי טוב. הכלי השלישי, ואולי החשוב ביותר, היה מודעות. היכולת לא להגיב מתוך הפגיעה. לקבל את הפגיעה, להרגיש אותה, אבל לקבל החלטות ממקום גבוה ולא ממקום של תגובתיות.
שי אמר לשותפים: אם זה מה שאתם רוצים, זה מה שיהיה. רק דבר אחד אני מבקש, שנסיים את זה בטוב. הוא אפילו הציע לעזור ללוות את הלקוחות הגדולים כדי שהמעבר יהיה חלק. השותפים, שהיו בטוחים שמתחילה מלחמה, הופתעו לחלוטין.
שי מדגיש נקודה חשובה: אין קשר בין המודעות והחוזק שמהם קיבל החלטות לבין התחושות והמקום הנמוך שהיה בו. אפשר להיות שבור ועדיין לבחור נכון. אפשר לבכות ובכל זאת להסתכל קדימה. הוא זוכר שכששיתף את החברים בקבוצת הבוגרים של עופר ובכה מולם, הוא אמר: אם פעם אני אצליח עוד, תזכרו שהייתי פה למטה. אל תחשבו שזה בא בקלות. גם למצליחים יש את הרגעים של הריצפה.
כשהכל חוזר: עובדים, לקוחות והקמת משרד חדש
מה שקרה אחר כך הפתיע את שי עצמו. כל הפעולות הקטנות שעשה לאורך שנים, הנתינה, הערכים, הדאגה לעובדים וללקוחות, חזרו אליו ברגע שהכי היה צריך אותם.
עובדים שהיה בטוח שיישארו במשרד הגדול והבטוח, באו לשותפים הגדולים ואמרו: תקשיבו, זה לא הכסף. אנחנו רוצים לצאת עם שי, אנחנו רוצים את הדרך שלו. הם אפילו הסכימו לרדת בשכר עד שהמשרד החדש יתייצב. שרית, העובדת שגידל והפכה לשותפה, אמרה לו: "הנה, זו ההזדמנות שלנו לעשות את הדברים כמו שאנחנו רוצים". היא הזכירה לו שפעם אמר שאם יום אחד יקרה אירוע כזה, הוא ידע מה לעשות.
גם לקוחות שהודיע להם שהוא עוזב אמרו: אנחנו איתך, לא משנה לנו מותג כזה או אחר, אתה השחקן שלנו. פתאום הוא הבין שהערכים שהביא – רואים אותם ומרגישים אותם, גם כשחושבים שאף אחד לא שם לב.
שי פתח משרד משלו עם שבעה – שמונה עובדים. היום, אחרי ארבע שנים, המשרד מונה 33 עובדים, גידול שנחשב מטורף בתחום. ובלי אתר אינטרנט אפילו, הלקוחות מגיעים מפה לאוזן בלבד. במשרד החדש הוא סוף סוף יכול היה ליישם את כל הערכים מהתחלה. שרית, שגם היא עברה את סדנת צרור המפתחות בהמלצתו, הפכה לשותפה שלו, ושניהם מדברים באותה שפה. שי הוא "שר החוץ", מביא את הלקוחות ויוצר את הקשרים, ושרית היא "שר הפנים", מבצעת ומנהלת. הבסיס לכל השותפות, בלי שום הסכם כתוב, הוא ערכים ויעדים משותפים.
רואה חשבון נפש: איך מודעות הפכה ליתרון עסקי
באחד המפגשים עם עופר, מישהו צחק וקרא לשי "רואה חשבון נפש". הכינוי נולד כי בפגישות עם לקוחות שי מקדיש 20 דקות למספרים ו-40 דקות למה שהלקוח רוצה להשיג. הוא שואל אותם "מה אתם רוצים", ובהתחלה הם לא מבינים למה רואה חשבון שואל אותם שאלה כזו. אבל הוא לא מוותר, מלמד אותם לשים יעדים כמו שהוא שם לעצמו.
שי אפילו שילם מכיסו כדי לשלוח לקוחה שהייתה ברגע מאוד קשה, עם עסק שמתרסק ומשפחה שנפגעה, לסדנת צרור המפתחות של עופר. הוא שילם חצי מעלות הקורס, לא מתוך נדבנות ריקה אלא מתוך הבנה שבניית לקוחה יציבה לטווח ארוך שווה הרבה יותר מ-700 שקל. הלקוחה הזו היום מנהלת עסק יציב, ובכל פגישה היא אומרת שהיא לא תשכח את הרגע שהוא ראה אותה למטה ושלח אותה לתוכנית ששינתה לה את החיים.
השפעה שמתרחבת: מהמשפחה ועד פורום מנכ"לים
שי שלח עד היום כ-30 אנשים לתוכניות של עופר. למה הוא עושה את זה? כי הוא יודע מה הכלים האלה עשו לו, ואומר שאילו עשה את זה בגיל 16, אולי היה ראש ממשלה. כשהוא רואה שמישהו נמצא במצב של קושי, הוא מרגיש את הצורך להושיט יד, כמו שכל אחד מאיתנו היה עוזר לאדם מבוגר לעבור מעבר חציה.
אחותו הגיעה אחרי שנים של שכנועים, חמש שש שנים שבהם הציע לה שוב ושוב, ודווקא עם הגישה של "אני אבוא ואוכיח לך שזה חרטא". מה שקרה הפתיע את כל המשפחה. אביו של שי, מהנדס מהדור הישן, אמר לו יום אחד: שי, אני לא יודע מה אתם עושים שם, אבל אני 40 שנה עם הילדה, ומעולם היא לא הייתה כל כך רגועה ומקבלת. אחותו החליפה מקצוע, התחילה להשתכר יותר, ובגיל 48 מצאה זוגיות ועומדת להתחתן.
היום שי יושב בפורום אקסימוס, פורום של מנכ"לים בכירים ובעלי עסקים מאוד רציניים. הפורום מחפש לא רק אנשי טופ אלא גם אנשים עם נתינה, שילוב של ערכים עם שאיפות. וזה בדיוק מה שההתפתחות האישית בנתה אצל שי לאורך השנים.
הכלים שבאמת עושים את ההבדל, ולמה זה מתחיל מבפנים
כששי נשאל מה הוא ממליץ לצעירים שרוצים לחיות חיים מלאים ושלמים, התשובה שלו מורכבת מכמה שכבות.
הדבר הראשון הוא לאסוף כלים. לא תארים אקדמיים בהכרח, אלא ידע שבאמת משנה. ובראש הרשימה, הערכה עצמית וביטחון עצמי. שי אומר שזה הדבר העיקרי שקיבל כמי שהגיע בלי בגרות ובלי ביטחון. ההבנה שאני טוב בדיוק כמו שאני ואני לא צריך להוכיח כלום, היא הבסיס שעליו אפשר לבנות הכל.
הכלי השני הוא לחיות עולם של יעדים, עולם שבו הכל אפשרי ואין מגבלות. כשאתה מבין שהכל אפשר ויש יעדים בלי מגבלות, אתה מייצר לעצמך את הצורך להשיג עוד כלים כדי להגיע אליהם. שי מיישם את זה גם עם הילדים שלו. כשהם חווים כישלונות הוא לא מתייחס לכישלון עצמו אלא לביטחון העצמי שלהם, כי ביטחון עצמי הוא הבסיס. אתה יכול להיות נגר או רואה חשבון או מה שאתה רוצה, ואם אתה מאמין בעצמך אתה תכבוש את העולם.
הכלי השלישי הוא להתרכז בחוזקות ולא בחולשות. לקחת אחריות ולא לתלות את הבעיות במי שמולך. ובמקום להפוך מישהו לאויב, למצוא אצלו את הזהב. גם אצל מישהו שעד עכשיו ראית בו רק את הרע, אפשר פתאום למצוא את הזהב, וזה אפילו עוזר לך כי אתה מפסיק לבזבז אנרגיה על מריבות ומתחיל להפיק תועלת מהקשרים שלך.
שי מסכם את זה בפשטות: כולנו נבראנו שווים, פשוט צריך למצוא אצל כל אחד את היכולות ואת הזהב שלו. גם אצל עצמנו – ואת זה לחזק.
הסיפור של שי לחמן הוא לא סיפור על הצלחה קלה. הוא סיפור על בחור שהתחיל ממקום נמוך, שקיבל כלים ויישם אותם בסבלנות, שחווה הצלחה ומשבר ובכל פעם בחר להמשיך קדימה. הוא מוכיח שאפשר להאשים את כל העולם, אפשר להילחם, אפשר לנצח אם אתה חזק יותר, אבל מה שבאמת מייצר שינוי זה השינוי שאתה מייצר בעצמך.
לא צריך להיות גאון ולא צריך מזל. צריך הערכה עצמית, יעדים לטווח ארוך, נכונות לתת ערך, ומודעות שמאפשרת לך לא להגיב מתוך הפגיעה אלא לבחור מתוך ראייה רחבה. וצריך סבלנות והתמדה, כי הדברים לא קורים ביום אחד. אבל כמו ששי אומר, פשוט להמשיך ולהתמיד ולהאמין בטוב, ולשאול כל פעם מה אני יכול לעשות אחרת.
את הפרק המלא עם שי לחמן, כולל כל הסיפורים והפרטים שלא נכנסו לכאן, תוכלו לראות ביוטיוב או להאזין לו בפודקאסט. ואם הסיפור שלו עורר בכם משהו, אתם מוזמנים לכתוב לשי או לעופר. כמו ששי אומר, אני אוהב לתת, זה נותן לי תחושת הגשמה עצמית יותר מכסף.
עופר לוי הוא מורה להתפתחות אישית ויוצר הסדרה "ההצלחה מתחילה מבפנים".
רוצים לצלול עמוק יותר?
השיעור המלא זמין כאן:
ואם אתם רוצים להצטרף למסע של ממש, מוזמנים להצטרף לתכנית החינמית ההצלחה מתחילה מבפנים שהשיעור שקראתם הוא חלק קטן מתוך עולם שלם.
