אבא שלי גאה בי?!

איך זה ירגיש כשאני אהיה יותר מבוגר מאבא שלי?
מה זה אומר על הזמן שנותר לי בעולם הזה?
אלה שתי שאלות שהעסיקו אותי בשנים האחרונות

אבא שלי, יוסי לוי, נפטר בגיל 57
אחרי תקופה ארוכה של מחלת לב.
אני הייתי בן 27. הבן הבכור שלו
ואיתי עוד 5 אחים ואחיות.

לפני חודשיים, הגעתי לגיל שלו בעת פטירתו.

אבא שלי ואני לא היינו בקשר טוב.
בגיל הנעורים שלי רבנו בלי סוף.
מיד לאחר הגיוס לצבא יצאתי מהבית,
שכרתי דירה קטנה
ועשיתי הכול כדי לברוח מהעבר שלי.

14 חודשים לאחר מותו,
השתתפתי בסדנת ההתפתחות
הראשונה והחשובה של חיי.
סדנה שלימדה אותי איך
העבר שלי מנהל לי את החיים.
איך אני כלוא בכאבים, בפחדים
ובסיפורים של ילדותי.

ושם, לאט לאט, נפתחה לי דרך.
דרך לשחרור.
לריפוי.
לפיוס עם העבר שלי.
ולפיוס עם אבא ואמא שלי.

יש בי צער גדול על העיתוי של הדברים.
צער על כך שלמדתי מאוחר מידי
להבין את נפש האדם.
להבין את המניעים, הפחדים וההתנהגות
של בני אדם בכלל, ושלי ושל אבא שלי בפרט.

הבנתי למה הוא פעל כמו שהוא פעל.
והבנתי למה אני פעלתי כפי שפעלתי.

הבנתי מה כאב לו
והבנתי מה כאב לי.
הבנתי כמה צער וכאב חוו שני אנשים
שהיו כל כך יקרים זה לזה.

הבנתי את המחיר העצום של
חוסר היכולת להביע את הכאבים,
את הצרכים ובעיקר את האהבה.
אהבה שחש אב לבנו ובן לאביו.

אז מהעולם הזה לעולם הבא,
אני שולח לך את אהבתי, אבא שלי,
והולך לחבק את הנכדה שלעולם לא תפגוש.
לומר לה שוב כמה אני אוהב אותה.

עופר