איך זה עובד: לתת חדר בבית הפנימי לכל דמות

אורה מסבירה שגישת Voice Dialogue אומרת שכל חלק מהחלקים שבתוכנו הוא כמו אופי עצמאי, עם רצונות, פחדים ותפיסת עולם משלו. זו לא רק מטאפורה, היא מדגישה, אלא חוויה שכל אחד יכול לזהות בעצמו. היא למדה בהדרגה איך ליצור יחסים עם יותר ויותר חלקים פנימיים ומתארת את התהליך כך: כשהתחילה להקשיב לדמות שאומרת "את לא שווה כלום" במקום להילחם בה, הדמות הזאת התרככה. היא פשוט הרגישה פחות צורך לתקוף, כי סוף סוף מישהו הקשיב לה. והחוויה שנוצרה היא של יותר ויותר שלום עם עצמה, עם כל העצמיים שבתוכה.

עופר מחבר את זה לתוכנית כולה ומסביר שזה נותן הסבר מרתק לכל ה"טירוף" שרץ בראש. במקום לחשוב "אני מדבר עם עצמי", אפשר להסתכל על זה אחרת: יש הרבה מאוד חלקים שמנהלים שם מדינה שלמה. כל אחד מייצג תפיסת עולם אחרת, הסתכלות אחרת. הוא אפילו מזכיר את הסרטים "הקול בראש" 1 ו-2 של פיקסאר כדוגמה לאיך שהוליווד הבינה שאפשר לייצג את העולם הפנימי הזה בצורה ויזואלית.

הנקודה המרכזית שאורה מביאה היא שאם דמות פנימית לא מקבלת מקום, היא נהיית יותר ויותר תוקפנית ואומללה. היא משתמשת בדימוי יפה: דמות שאין לה חדר בבית הפנימי תשפריץ את הכאב שלה החוצה, בין אם בקללות, בנהיגה מסוכנת, בזעם שבא לידי ביטוי או נשאר סגור בלב. אבל כשנותנים לה אפילו חדר קטן ואומרים "גם את לגיטימית," היא מוצאת את מקומה ונרגעת.

הצל, הרוצח והמבקר הפנימי: לקבל גם את החלקים האפלים

אחד הנושאים שהשיחה מעלה הוא הקשר לרעיון "הצל" של יונג, אותם חלקים שאנחנו דוחקים לפינה ומסתירים. החמדן, התאוותן, המרושע, כל אלה שהחברה אומרת שזו התנהגות נוראית. עופר שואל בצורה ישירה: "מה, אם יש בי רוצח, אני אתן לו מקום?"

אורה עונה בצורה ברורה: להקשיב לדמות זה לא לתת לה לעשות מה שהיא רוצה. "אני לא מרשה לך לרצוח, אבל להקשיב לך, אני מסכימה", היא אומרת. ואז היא חולקת משהו אישי מאוד. המבקר הפנימי שלה היה כל כך קיצוני שהוא ממש שנא אותה ורצה להרוג אותה. כל הזמן אמר לה שהיא לא שווה כלום, שהיא מכוערת, שהיא טיפשה. היום, אחרי שנים של עבודה, יש להם יחסים טובים. רוב הזמן הוא מנמנם בשקט, אבל מדי פעם מתעורר ונהיה דווקא מתנה, כי גם ביקורת בריאה היא דבר חשוב.

העיקרון שאורה מלמדת הוא מדויק: אם אני לא מקבלת דמות, מה שיבוא לידי ביטוי בחיים שלי זה הנזק שלה. אם אני כן מקבלת אותה, אבל לא נותנת לה לנהל לי את החיים, מה שאקבל זה את הברכה שלה. כל חלק מתוכנו, כמו כל איבר בגוף – יש לו משמעות, ערך ומתנה שהוא תורם לשלם.

דחיינות, הססנות ותקיעות: כשהדמויות נלחמות זו בזו

עופר מבקש מאורה להסביר סיטואציות מוכרות מהחיים דרך הפריזמה של הדמויות הפנימיות, ומתחיל בדחיינות, הססנות ותקיעות. אורה נותנת שתי דוגמאות מנוגדות שמאירות את הנושא בצורה מפתיעה.

הדוגמה הראשונה היא צפויה: יש דמות עצלה או דחיינית שפשוט מעדיפה לשכב בערסל. אם היא משתלטת, באמת נשכב בערסל כל היום. אבל הדוגמה השנייה היא הפוכה לגמרי, והיא הרבה יותר נפוצה. יש אנשים שהדמות הכי חזקה בהם היא דווקא הדמות שכל הזמן דוחפת: "תעשו, תעשו, למה אתה לא עושה? תעשה יותר!" הדמות הזאת כל כך עוצמתית שהיא גורמת לדמויות אחרות להתייאש לגמרי, כי אין שום סיכוי לספק אותה. והתוצאה? הבן אדם נכנס לייאוש ולא מצליח לממש שום דבר. זה אומר שמה שנראה כדחיינות הוא לפעמים דווקא תוצאה של דרישה פנימית מוגזמת.

עופר מוסיף נקודה מעניינת מעולם המכירות. הוא מספר על צביקה עינב ותמר רוזנברג שלקחו את רעיון הדמויות לעולם השיווק ואמרו שכשאדם עומד לפני כל החלטה, תמיד יש דמות אחת שנורא רוצה ודמות שנייה שלא רוצה. רק כששתיהן רגועות, הבן אדם יתקדם. וזה נכון לא רק למכירות, אלא לכל החלטה בחיים.

השלום הפנימי שמשתקף החוצה

אורה מאירה קשר חשוב בין היחס לדמויות הפנימיות לבין מערכות היחסים בחיים. אם יש חלק בתוכי שאני לא מקבלת, כמעט תמיד אני שופטת את אותו החלק כשהוא מופיע אצל אנשים אחרים. אם קשה לי עם הרגישות של הילדים הפנימיים שלי, אני אהיה תוקפנית גם כלפי הבת שלי, אשתי או הבוס כשהם מגלים רגישות. אם אני לא מקבלת את הצד האגואיסטי שלי, אני אשנא כל אחד שמעז לשים את עצמו ראשון.

עופר מחזק את זה מהחוויה האישית שלו ומספר שככל שעשה תהליכי מודעות, באמת חווה איך הוא יותר ויותר נרגע, איך יש לו פחות מלחמות בפנים, ואיך זה משליך על מערכות היחסים בחוץ. מערכות יחסים שהיו תוקפניות, בין אם בזוגיות, עם המשפחה הקרובה, עם לקוחות, הלכו ונהיו הרמוניות. ההצלחה מתחילה מבפנים, ואם יותר אנשים היו עושים את העבודה הזאת, אומר עופר, היה לנו שלום בעולם. הוא אפילו מעיד שיש סביבות שלמות שהוא מכיר שהן סביבות של שלום, בדיוק בגלל שהאנשים בהן עשו את העבודה הפנימית הזאת.

אורה מחזקת את הקשר הזה ומביאה את הציטוט של רבי נחמן שמדבר על הקשר בין השלום הפנימי לשלום החיצוני לשני הכיוונים. היא מדגישה שהתוקפנות שאנחנו מרגישים כלפי חלקים בתוכנו פוגעת גם בפנים וגם ביחסים מבחוץ, ושהדרך לריפוי עוברת דרך קבלה של כל הדמויות כחלק לגיטימי מהמבנה האנושי.

האזינו לפרק המלא להתנסות עמוקה יותר בנושא >>