בימים שלפני הולדת הבת שלי, חוויתי את החששות שבטח עולים להורים רבים.

"איך אני יכול להיות אבא טוב לבת שלי?" ו"איך נכון לחנך אותה?".

לחנך בשיחות

רבים מאיתנו "חונכו" בצורה של שיחות "עשה ואל תעשה".

אנחנו נוטים להאמין שחינוך פירושו "להעביר את החוכמה שלנו הלאה", ואנחנו מרבים לכוון את הילדים שלנו בהוראות.

ככה גידלו אותי. ככה גידלו את ההורים שלי וכנראה ככה גידלו גם את ההורים שלהם.

הבעיה היא שהדיבור לא עובד!!

למילים שלנו אין שום ערך אם מי שאנחנו לא נמצא במתאם למה שאנחנו אומרים,

ואם אנחנו כן חיים את מה שאנחנו אומרים, אז בדרך כלל מיותר לומר אותם.

למזלי, כשבִּתִּי נולדה, הייתי כבר אחרי 7 שנות לימודים והנחייה של התפתחות אישית, והבנתי שלהיות הוֹרֶה זה כנראה המקום הכי מעמת שיש לנו (אחרי זוגיות).

מקום שקורא לנו לגדול ולהתפתח.

הילדים שלנו הם הַמַּרְאָה הַמְּשַׁקֶּפֶת הכי ברורה למי שאנחנו.

בילדים שלנו, אנחנו רואים את כל מה שיפה ומוצלח בנו וגם את מה שפחות, ולפעמים הַמַּרְאֶה לא נעים לנו, אז אנחנו מנסים לתקן את הילדים שלנו, שזה כמו לנסות לשנות את הַמַּרְאָה כדי לתקן את מה שנשקף ממנה.

את מי אני צריך לחנך?

מתוך הבנת ההשתקפויות שלמדתי בעולם ההתפתחות האישית, הבנתי שהאדם המרכזי שצריך להתחנך זה אני.

הבת שלי מתנהגת לא יפה – מי אני שמאפשר ויוצר את זה.

הבת שלי שמחה – מי אני שמאפשר ויוצר את זה.

הבת שלי לא מדברת איתי – מי אני שמרחיק אותה ממני.

בכל פעם שמשהו לא עבד טוב אצל הבת שלי או עבורה, חיפשתי את המקום בתוכי שיוצר את זה ועבדתי עליו.

מאותו מקום, שמתי לי חוק להמעיט ככל האפשר בלומר לה מה נכון ולא נכון (עדיין אמרתי לא מעט).

מאחר שרציתי שתלמד להסתדר בעולם, נהגתי לאפשר לה להיות בסביבתי כשניהלתי שיחות בעסק שלי עם השותף, עובדים, לקוחות וספקים (מלבד מיקרים שדרשו פרטיות של הצד השני).

כך היא למדה את דרכי לדבר עם אנשים במגוון של סיטואציות מבלי שאני "אלמד אותה".

ההבנה שאני צריך לחנך את עצמי שחררה את רוב הדאגה של "איך אני צריך לחנך אותה?", ואיפשרה לי ליצור איתה ערוץ תקשורת משוחרר מציפיות שלי לגביה.