איך המציאות הפנימית שלנו נוצרת: צלילה עמוקה לבעיית שני העולמות
זמן קריאה: 12 דקות
חשבתם פעם למה אתם ובן או בת הזוג שלכם חוזרים מאותו אירוע ומספרים סיפורים שונים לחלוטין? תהיתם מדוע ויכוח פוליטי עם חבר קרוב מרגיש לפעמים כמו שיחה עם מישהו שחי בעולם אחר? ואם כן, מה באמת קורה שם, בתוך התודעה שלנו, שגורם לכל אחד מאיתנו לראות מציאות כל כך שונה?
בשיעור מספר 12 בתוכנית "ההצלחה מתחילה מבפנים", עופר לוי חוזר לנושא שהוא מכנה "לב התוכנית", בעיית שני העולמות, ומעמיק בו הרבה מעבר למה שנאמר בשיעור השני. הפעם הוא פורש את כל הארכיטקטורה של איך המציאות הפנימית שלנו נבנית, שכבה אחר שכבה, ומראה לנו מה אפשר לעשות עם ההבנה הזו בחיים האמיתיים. ההעמקה הזו היא חלק מהיתרון הגדול של התוכנית, היכולת להרחיב ולהראות יותר ויותר איפה הדברים האלה חיים בשגרת היומיום שלנו.
בחור בבית קפה ושלושה עולמות שונים
עופר פותח את השיעור עם דוגמה פשוטה וחזקה. דמיינו בחור שיושב לבד בבית קפה, מסתכל בטלפון שלו ונאנח. עכשיו תחשבו על שלושה אנשים שונים שעוברים לידו. מטפלת רגשית בת 45, שכל היום עובדת עם אנשים על המצב הרגשי שלהם, רואה אותו ואומרת לעצמה שהוא נראה מדוכא ובטח צריך עזרה. סוחר צעיר בבורסה בטוח שהבחור בודק מניות אחרי יום קשה בשוק, והוא בטח הפסיד מלא כסף. ובחורה צעירה בשלב הדייטינג משוכנעת שדחו אותו בטינדר.
שלושה אנשים, אותה סצנה בדיוק, ושלוש מציאויות שונות לגמרי. ואם נביא עוד תשעה מיליארד אנשים להסתכל על אותו רגע, יהיו לנו תשעה מיליארד גרסאות. האמת היא שאף אחד לא יודע מה באמת עובר על הבחור הזה. אולי הוא פשוט מאחר לעבודה, אולי קרא משהו לא נעים בטלפון, ואולי סתם יש לו יום קצת עצוב. הנקודה המרכזית היא שכל אחד מאיתנו רואה את המציאות דרך המשקפיים שלו, ובעיניים שלנו מה שאנחנו רואים זה מה שזה. אנחנו מתקשים מאוד להבין שזו המציאות כפי שאנחנו רואים אותה, ולא המציאות עצמה.
ולדבר הזה, אומר עופר, יש המון בעיות. בעצם זה לב הסבל האנושי, לב הבעיות שיש לנו במציאות. ולכן אם נבין את ההבדלים בדרך שבה המציאות נרקמת בתוך כל אחד מאיתנו, יהיה לנו מפתח לראות מה אפשר לעשות אחרת.
הארכיטקטורה של המציאות הפנימית
אז מה בדיוק קורה בתוכנו כשאנחנו "רואים" את המציאות? עופר מפרק את התהליך לשלבים ברורים, וכל שלב מוסיף עוד שכבה של פרשנות אישית שמרחיקה אותנו מהעובדות האובייקטיביות.
השלב הראשון הוא הקליטה החושית, ופה כבר מתחילים הפערים. יש לנו מערכת שנקראת RAS שקולטת רק חלק קטן מהמידע שזורם אלינו בכל רגע. מתוך עשרות אלפי, ואפילו מאות אלפי פריטי מידע שקורים בכל שנייה, המערכת הזו בוחרת עבורנו מה ייכנס למודע. הבחירה הזו היא לא מקרית ולא מודעת, היא מבוססת בבסיסה על הישרדות. כלומר קודם כל נקלוט את מה שעלול לסכן אותנו, ורק אחר כך ייכנס מידע אחר.
עופר מספר שכשהוא ואשתו יושבים באותו אירוע, באותו חדר, כשהם חוזרים הביתה ומדברים על מה שהיה, מתברר ששניהם היו באירועים שונים לחלוטין. לה היו שיחות אחרות, היא קלטה דברים אחרים, הוא קלט דברים אחרים. ולא רק שהקליטה סלקטיבית, אלא שכל היום, כל יום, אנחנו קולטים מידע שונה. ולכן אם אנחנו קולטים כל היום מידע אחר, אנחנו בונים בתוכנו מציאות אחרת.
מהשוואה לזיכרונות ועד מילוי פערים אוטומטי
בשלב השני, המוח משווה כל מידע חדש למאגר הזיכרונות שלנו. הוא כל הזמן מזהה, מסווג ומתאים את מה שהוא רואה למה שהוא כבר מכיר. כשאנחנו נוסעים ברחוב ורואים מכוניות, המוח לא מתאמץ בכלל, עוד מכונית, עוד מכונית. אבל אם נראה פתאום יצור שלא פגשנו מעולם, עם כנפיים מצד אחד וקרן מצד שני, המוח יעצור וינסה לסדר את זה בתוך משהו שכבר מוכר.
הנקודה המטרידה היא שהמוח רואה את מה שהוא מצפה לראות, ומתעלם ממה שלא תואם את הציפיות. עופר מביא דוגמה חזקה מהקונספציה של 7 באוקטובר, כשראו את החמאס מתאמן עם מעופפים ופירשו את זה כסתם אימון, כי זה מה שציפו לראות. אבל זה לא קורה רק ברמה הלאומית. עופר מספר על עצמו, שכשהתחיל ללמוד התפתחות אישית הוא כל הזמן השווה כל תוכנית חדשה למקום הראשון שלמד בו, לנדמרק, וזה חסם אותו במשך ארבע או חמש שנים מלקבל ידע חדש באמת. כל מורה חדש שפגש, במקום להקשיב בחשיבה רעננה, הוא אמר לעצמו "אה, זה כמו מה שלמדתי שם", וקילקל לעצמו את האפשרות ללמידה.
ומפה מגיע השלב השלישי, מילוי הפערים. כשאנחנו מקבלים מעט מאוד מידע מהמציאות, המוח פשוט ממציא את מה שחסר. הוא ממלא את הפערים על בסיס מה שהוא כבר יודע, ואנחנו אפילו לא שמים לב לזה. עופר מביא את הדוגמה של טעויות כתיב שמוסתרות בתוך משפטים, שרוב האנשים לא מבחינים בהן כי המוח משלים את המילה לפי ההקשר. ומפה מגיעות גם האמונות המגבילות שלנו, הנחות יסוד שאנחנו דוחפים לסיטואציות חדשות רק כי הן מוכרות לנו מהעבר. עופר מציין שבתוכנית הכסף שלו, אחת המשימות הגדולות היא לשחרר את מילוי הפערים האוטומטי הזה, כדי שאדם יוכל לבנות את הפנימיות שלו מחדש.
הנרטיב: הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו
השלב הרביעי בתהליך הוא בניית הנרטיב. המוח שלנו מחפש ליצור סיפור שלם, הגיוני וקוהרנטי מכל פיסות המידע שקלט, השווה והשלים. סיפור החיים שלנו, מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים – כל זה הוא נרטיב שבנינו כי אנחנו מתקשים לחיות במציאות שהיא לא אחידה. המוח שלנו מתקשה מאוד להתמודד עם זה שאנחנו לא יודעים מה מוביל למה או מה קשור למה.
עופר מספר שכשהוא והאחים שלו נפגשים, כל אחד מספר סיפור אחר על מה שהיה אצלם בבית. כולם גרו באותו בית ובאותה שכונה, אבל אייל מציג משהו אחד, שלומית משהו אחד והוא משהו אחר. כל אחד בנה לעצמו סיפור שהוא לא בהכרח אמיתי, אבל הוא הגיוני לפי ההיגיון הפנימי שלו.
והעניין עם הנרטיב הוא שהוא לא מקרי. הוא צריך להוציא אותנו בצורה טובה, שהדברים יסתדרו לטובתנו. לא חשוב מה קורה במציאות, אנחנו תמיד מוצאים איך לקשר את זה לסיפור שלנו. יש מלחמה? מוכיח את הסיפור שלי. אין מלחמה? גם מוכיח את הסיפור שלי. והדבר שהופך את כל זה למשהו שמרגיש כל כך אמיתי הוא החיזוק הרגשי, טעינה רגשית שהופכת מחשבה לאמונה. וכל זה קורה אוטומטית, במילישניות, הרבה לפני שהחשיבה המודעת בכלל מגיעה.
שכבות ההתניה שמעצבות את המציאות שלנו
עופר מפרט ארבע שכבות מרכזיות של התניות שמשפיעות על איך אנחנו תופסים את המציאות. ההתניה האישיותית תלויה בביולוגיה ובמבנה הנפשי שלנו. אדם עם נטייה לחרדות יפרש אי ודאות כסכנה, אדם עם נטייה לתוקפנות יפרש ביקורת כהתקפה, ואדם חברותי יפרש שתיקה כהזמנה לשיחה. שני אנשים שנכנסים לחדר מלא זרים יחוו חוויות הפוכות לחלוטין, אחד ירגיש "כולם מסתכלים עליי, אני לא מתאים" והשני ירגיש "מעניין פה, בואו אכיר אנשים חדשים".
ההתניה הביוגרפית מגיעה מחוויות החיים. ילד שהאמינו בו רואה בקשיים אתגר, ילד שהזניחו אותו מרגיש כל חוסר תשומת לב כנטישה. עופר נותן דוגמה מדויקת: כשבן הזוג לא עונה לטלפון, מי שחווה ילדות בטוחה פשוט חושב "הוא עסוק, יחזור אליי", אבל מי שחווה הורה מרוחק מיד נכנס לפאניקה של "הוא כועס עליי". וההבדל הזה מייצר שיחות שונות לחלוטין ביניהם.
ההתניה החברתית והתרבותית מגיעה מהמשפחה ומהתרבות הרחבה יותר. עופר חולק סיפור אישי על תחילת הקשר שלו עם אשתו ענבל, כשאחד ממקורות המריבות הגדולים ביניהם היה מה קורה ביום שישי אחר הצהריים. אצלו במשפחה שישי לא היה שום דבר מיוחד, אז הוא המשיך לעבוד. אצלה במשפחה, שישי בבוקר כבר מתחילים להתארגן לשבת. הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו, והיא לא הבינה איך הוא לא מכבד את השישי. בסופו של דבר הוא שינה גישה, וגילה שהוא נהנה מימי שישי רגועים כבר המון שנים, אבל הנקודה היא שהתניה משפחתית שונה יצרה קונפליקט שאף אחד לא הבין בהתחלה.
עופר מרחיב גם לרמה התרבותית הרחבה. בתרבות אמריקאית אינדיבידואליסטית הצלחה אישית היא ערך עליון, בתרבויות קולקטיביות הצלחת הקבוצה עומדת במרכז, ובתרבות היררכית יש כבוד לסמכות. עובד ישראלי שמביע דעה מול הבוס ייחשב סקרן ומעורב, אבל באסיה אותו עובד ייחשב חצוף וחסר כבוד. ההתניה האחרונה היא של חוויות טריות, מה שיותר אחרון יותר משפיע. מי שעכשיו עבר גירושים יראה בכל קונפליקט סימן לסוף הדרך, ומי שזה עתה קיבל קידום יראה ביקורת כהזדמנות.
האזינו לפרק המלא להתנסות עמוקה יותר בנושא >>
למה פרשנות שונה מרגישה כמו איום
אחת התובנות החשובות ביותר בשיעור הזה היא ההסבר למה אנחנו מגיבים בעצבנות ובכעס כשמישהו חושב אחרת מאיתנו. עופר מסביר שמתחת לתגובה הכועסת מסתתר משהו עמוק יותר, תחושת איום. כשמישהו מפרש את המציאות אחרת, הוא בעצם אומר לנו שהעולם שלנו לא אמיתי, וזה מערער את הבסיס היציב שעליו בנינו את כל החיים שלנו. הצורך הבסיסי ביותר שלנו כבני אדם הוא לחוש תחושת ביטחון, וכשמישהו מערער את הנרטיב שלנו, זה כמו לעמוד על קצה צוק ולהרגיש שאתה עוד שנייה נופל.
זה לא סתם עניין של דעות שונות. זה נוגע בזהות האישית שלנו, באגו שמנסה להגן על התדמית הציבורית. עופר מסביר שהאגו הוא לא יהירות, אלא מבנה מנטלי שבא לשמור עלינו. ולכן כשאנחנו שומעים ביקורת על הילדים שלנו, זה לא רק ביקורת על הילדים, זה מערער את כל מה שאנחנו חושבים על עצמנו כהורים. עופר מודה בגילוי לב שגם הוא יושב בדיוק באותו מקום, ושהוא "הורה מספר אחת שלא מסוגל לשמוע ביקורת על הילדים שלו". ומעבר לאגו האישי, יש גם אגו קבוצתי, ימין ושמאל, דתי וחילוני, ולכן בוויכוחים פוליטיים אנשים לא באמת מקבלים מידע חדש, והקיטוב הולך וגדל.
מ"אין עם מי לדבר" לאלימות מחשבתית
עופר מרחיב את הדיון לרמה חברתית ומדבר על מה שהוא מכנה "אלימות מחשבתית", ההתחלה של כל אלימות פיזית ומילולית. המחשבה "אין עם מי לדבר" היא דוגמה חזקה. ברגע שאני אומר לעצמי שאין עם מי לדבר, אני מקבל הצדקה פסיכולוגית לפעול בכפייה, לצאת להפגנות, למלחמות, לעשות כל מה שצריך כדי לכפות על הצד השני את הדרך שלי.
עופר מקשר את זה לטכנולוגיה ולמדיה. כשאנחנו כל הזמן צופים רק בערוצים שמחזקים את הנרטיב שלנו, אנחנו מגיעים למצב שבו כל נרטיב אחר פשוט לא נראה הגיוני. הקיטוב גדל כי אין שום לגיטימציה לצד האחר. הוא ממליץ להקשיב לפודקאסט "מפלגת המחשבות" של אפרת שפירא רוזנברג ומיכה גודמן שמדברים על הקיטוב הזה לעומק.
הוא מספר על אם שלא מדברת עם הילדים שלה כי הם לא נצמדים אליה כמו שהיא הייתה צמודה לאמה, ופועלת באלימות בלתי מודעת מתוך פרשנות שהיא רק קורבן. "כולנו אלימים," אומר עופר, "אנחנו רק צריכים לזהות את האלימות שלנו." הוא מסכם את זה במשפט חזק: "שיתוף פעולה זה גן עדן, אי שיתוף פעולה זה גיהינום." ומזכיר את חוויית 7 באוקטובר, כשכל העם שיתף פעולה והחוויה הפנימית הייתה של אחדות, לעומת מה שקורה כשאנחנו חוזרים למלחמות הפנימיות.
כלים מעשיים: צניעות, סקרנות ותקשורת מדויקת
אז אחרי שהבנו את עומק הבעיה, מה אפשר לעשות אחרת? עופר מציע שלושה כיוונים מעשיים.
הראשון הוא צניעות. להכיר בזה שהמציאות הפרטית שלנו היא לא המציאות, היא חלק קטן מאוד ממנה. גם אם אנחנו מחזיקים באמת גדולה שברורה לנו, הדרך שבה אנחנו מפרשים איך לחיות את האמת הזו היא עדיין פרשנות אישית. עופר מביא דוגמה מעניינת, שגם בתוך קהילה דתית שמאמינה באותה תורה, יש אין סוף פרשנויות לאיך צריך לחיות אותה. גם אדם חילוני שמאמין בחופש הפרט ימצא מיליוני צורות שונות לממש את הערך הזה. אז בואו נהיה קצת צנועים לגבי הפרשנות הספציפית שלנו.
הכיוון השני הוא סקרנות. במקום לגשת לאדם אחר מתוך "אני יותר חכם ממך", אפשר לשאול בכנות מה גורם לו לחשוב ככה. להיכנס לנעליים שלו ולנסות להבין שהעולם שלו אמיתי עבורו, בדיוק כמו שהעולם שלנו אמיתי עבורנו. זה לא פשוט, כי זה דורש מאיתנו להתמודד עם חרדה מאיבוד שליטה, עם בושה ועם אי ודאות. אבל התגמול הוא גילוי מציאות רחבה יותר ושיתוף פעולה אמיתי.
הכיוון השלישי הוא תקשורת מדויקת. עופר מדבר על "דיבור בתחום האפור", דיבור שיכול להתפרש לכל מיני כיוונים. הדוגמה הפשוטה היא "תבוא אחר הצהריים", שבשביל אחד זה ארבע ובשביל השני זה שבע, וכל אחד בטוח שהוא צודק. הוא מספר שהוא והשותף שלו, אחרי יותר מ-20 שנה של שותפות, כותבים את הכל ומבקשים אישור בכתב. למה? כי הזיכרון שלנו סלקטיבי. אנחנו תמיד זוכרים את מה שמועיל לנו בהסכם ושוכחים את מה שמחייב אותנו. המון פעמים, מספר עופר, השותף שלו הראה לו שהוא פשוט לא זכר את החלק שמחייב אותו. והפוך.
המסע ממשיך: מתודעה הישרדותית לתודעה תבונית
עופר מסכם את השיעור בחיבור לנושא סולם התודעה. בתודעה הישרדותית אנחנו רבים כל הזמן על מי צודק, ונראה לנו שהאמת שלנו היא המציאות היחידה. בתודעה תבונית אנחנו מסוגלים לראות שלאדם שמולנו יש עולם אחר, ובמקום להוכיח שהוא טועה, אנחנו רוצים קודם כל לסנכרן את העולמות, להבין איך הוא רואה את העולם בלי השיפוט שזה לא בסדר שהוא רואה ככה.
השאלה היא לא מי צודק, אלא איך נוכל לחיות ביחד עם מציאויות פנימיות שונות. זה המפתח לתודעה תבונית, וזו בעצם כל המהות של התפתחות אישית אמיתית.
בשאלות הקהל, עופר מדבר על הצניעות ההורית שחסרה לרבים מאיתנו. הנטייה שלנו ללמד את הילדים איך לחיות מתוך מערכת האמונות שלנו, לכפות עליהם את ההתניות שלנו, היא מקור לקונפליקטים כואבים. עופר מציע שבמקום ללמד את הילדים מה לעשות, עדיף ללמד אותם דרך הדרך שבה אנחנו עצמנו חיים, ולהתמקד ברמה הערכית ופחות ברמה הטקטית. הוא מודה שגם הוא הבין שלפעמים פשוט צריך לתת לילדים לטעות, כי אנשים לא נהיים חכמים בלי הכאב, וזה חלק מלהיות בן אדם.
ברוכים הבאים למסע. המסע לתוך עצמכם.
עופר לוי הוא מורה להתפתחות אישית ויוצר הסדרה "ההצלחה מתחילה מבפנים".
רוצים לצלול עמוק יותר?
השיעור המלא זמין כאן:
ואם אתם רוצים להצטרף למסע של ממש, מוזמנים להצטרף לתכנית החינמית ההצלחה מתחילה מבפנים שהשיעור שקראתם הוא חלק קטן מתוך עולם שלם.
